בתפילה זו נעשה שימוש במילים הנרדפות 'שמחה' ו'ששון', אך בעוד השמחה מיוחסת לארץ ישראל כולה, הששון מיוחס לעיר ירושלים. מה בין ששון לשמחה, ומדוע הששון קשור דווקא לעיר והשמחה לכל הארץ?
בהנחה שהששון היא הרמה הגבוהה יותר, בשיבת ישראל לארצם מיד תשרור בה השמחה. אך בבנין ירושלים והמקדש תתעלה השמחה לשיאים חדשים, ותגיע לרמת ששון.
ב. לחילופין, בהנחה שהשמחה עומדת ברמה גבוהה יותר מששון, שיא השמחה יהיה בביאת הארץ. המעבר החד מגלות לגאולה ישבור את כל שיאי השמחה. גם בשלב הבא של בנין ירושלים תהיה שמחה גדולה, אך לא באותה רמת ששון שליוותה את ראשית הגאולה.
ג. המלבי"ם (ישעיה לה י) מפרש את ההבדל שבין שני המושגים, וכותב ששמחה היא הצהלה הפנימית שבלב, לעומת הששון המבטא את הבעת השמחה כלפי חוץ [2]. בקיבוץ הגלויות לארץ ישראל ודאי ישמח לב כל איש מעם ישראל. אך בבנין ירושלים תגאה השמחה כל כך, עד שלא יוכלו הלבבות להכילה, והיא תפרוץ החוצה מאליה, ותיהפך לבחינת ששון.
ד. השמחה היא התחושה המלווה את האדם בתחילת תהליך הצלחתו, ואילו הששון מבטא את הסיפוק הממלא את ליבו לאחר שהשלים את תכליתו (פירוש הגר"א, אסתר ח טז) [3]. יתכן שהשמחה חזקה יותר בתחילת התהליך, אך הששון מבטא את ההגעה אל היעד [4]. לפיכך בביאה אל ארץ ישראל תשרור השמחה, אך תכלית הגאולה היא בבנין ירושלים והמקדש, ורק בהגיע תכלית זו אל שלימותה יבוא הששון.
ה. שמחה מתארת תחושה קבועה, הנובעת ממצב מתמשך ויציב. לעומת זאת ששון משתמע יותר כפרץ של שמחה לזמן מוגבל, בעקבות מאורע זמני. גם אם נניח שהשמחה בבנין ירושלים תהיה גדולה יותר משמחת הביאה לארץ, מכל מקום שיבת ציון היתה תופעה קבועה יותר מבנין ירושלים. גם לאחר שחרבה ירושלים בחורבן הבית, עדיין היו מבני עמנו שנשארו לשבת בארץ ישראל.
ו. ששון מופיע בפתע פתאום, בעקבות מאורע מרנין הבא בהפתעה על האדם, ללא הכנה מוקדמת. לעומתו השמחה באה בהדרגה, בעקבות הישג צפוי ומתוכנן מראש. לדוגמה, מציאה הנקרית בדרכו של אדם בהיסח הדעת הרי הוא 'שש' בה. אך אדם העמל להשגת דבר מסוים, כאשר הוא זוכה לראות את פירות עמלו הרי הוא 'שמח' בהם (שם משמואל, פרשת וארא שנת תערב)[5]. לאור זאת יובן מדוע מיוחסת השמחה לשיבת הארץ, ואילו הששון לבנין ירושלים והמקדש. לשיבת ציון נושא עם ישראל את עיניו לאורך כל שנות הגלות, ואינה נחשבת להפתעה ואירוע בלתי צפוי. מה שאין כן בבנין ירושלים שיתרחש בצורה פלאית, שלא ניתן להעלותו על הדעת מראש, ובפרט בנין בית המקדש שעתיד לרדת מן השמים כשהוא בנוי מאש [6].
ז. נאמר במגילת אסתר (ח יז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". מבואר בגמרא (מגילה טז ב), 'שמחה' זה יום טוב, שנאמר (דברים טז יד) 'ושמחת בחגך', 'וששון' זו מילה, שנאמר (תהלים קיט קסב) 'שש אנכי על אמרתך'. בזמן הבית עיקר שמחת החג היתה באכילת בשר שלמי השמחה שהקריבו עולי רגלים. לעומת זאת הששון שבברית מילה לא הוגבל למקום מסוים, אלא היה נחלת כל הארץ. כדי להשלים את התמונה אנו מבקשים שגם בכל הארץ תשרור השמחה, וגם בירושלים ישכון הששון.
[1] רמז לדבר ניתן למצוא בויכוח המתואר בגמרא (סןכה מח ב) בין שני אפיקורסים, שאחד מהם נקרא ששון והשני נקרא שמחה. אמר ששון לשמחה, אני עדיף ממך, שכן קודם אני לך בכתוב (ירמיה לה י) 'ששון ושמחה ישיגו'. השיב לו שמחה, אדרבה, אני קודם לך בכתוב (אסתר ח יז) 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'. [בהמשך הסיפור אמר ששון לשמחה, יום יבוא ומן השמים יורידו אותך מגדולתך, ויעשו אותך כעבד הרץ לפני אדונו, ככתוב (ישעיה נה יב) 'כי בשמחה יצאו' (ישעיהו נהי ב). ענה לו שמחה, יום יבוא וישאבו בך מים, ככתוב (שם יב ג) 'ושאבתם מים בששון']. נראה כי מהקדמת ששון לשמחה בכתוב (ירמיה ז לד) 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה' אין להוכיח שהששון גדול מן השמחה, שכן יתכן שששון שהוא בלשון זכר מוסב על החתן, ושמחה שהיא בלשון נקבה מוסבת על הכלה. אמנם בניגוד לנוסח תפילת 'ובכן תן כבוד' האמורה, המקדימה את השמחה לששון, בדברי הנביא (ישעיה נא ג) מופיעים מושגים אלו בסדר הפוך. "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה".
[2] המלבי"ם מוכיח את שיטתו מניגודי מילים אלו. האבל מופיע בכתובים כניגוד של הששון, ואילו היגון הוא היפך השמחה. כשם שאבל הוא ביטוי חיצוני לצער, כמו כן הששון הוא ביטוי חיצוני לשמחה. וכשם שיגון הוא בפנימיות הלב, כמו כן השמחה היא בלב.
[3] לאור זאת מיישב הגר"א את סתירת הכתובים בקדימת ששון לשמחה ולהיפך, כמובא לעיל בהערה. בזמן הזה השמחה קודמת לששון, שכן הדרך להשגת הדבר קודמת להשגתו בפועל. אך לעתיד לבוא לאחר שישיגו את הששון ימשיכו לחפש עוד שמחה.
[4] כלשון הפיוט 'א-ל אדון' אודות המאורות, 'שמחים בצאתם וששים בבואם', השלמת תפקידם הוא בחזרתם אל מקומם הראשון.
[5] בכך מפרש השם משמואל את דברי הכתוב (תהלים קיט קסב) "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". במידה מסויימת היתה התורה לישראל בבחינת מציאה הבאה בהיסח הדעת. אמנם ידעו מראש שהם עתידים לקבל את התורה, אך לא שיערו בנפשם את גדולתה ורוממותה. על כן ששו בה כמו ששש אדם על מציאת שלל רב.
[6] אף שעצם ידיעת הדברים קיימת אצלנו על פי מסורת חז"ל, מכל מקום אין אנו מסוגלים לצייר אותם בדמיוננו, ועל כן הם נחשבים לגבינו כמציאה שנופל עליה לשון ששון, כדוגמת הששון בתורה המובא בהערה הקודמת.
