תפילה זו הינה מועט המחזיק את המרובה, וכוללת בתוכה כמעט כל דבר שאדם יכול לבקש ולהתפלל עליו. כל מילה עולם ומלואו. כבר בתחילתה אנו נתקלים בשמונה פעלים שונים של צורת היחס בה אנו מבקשים שיתייחס ה' לתפילתנו. יעלה, יבוא, יגיע, יראה, ירצה, ישמע, יפקד ויזכר. לאחר מכן אנו מבקשים עבור חמישה נמענים, עבור עצמנו, אבותינו, משיח בן דוד, ירושלים עיר קדשך, ועבור כל עמך בית ישראל. לאחר מכן אנו מבקשים שבע בקשות, פליטה, טובה, חן, חסד, רחמים, חיים טובים ושלום. ואם לא די בכך אנו מוסיפים עוד שלש בקשות, 'זכרנו לטובה', 'פקדנו לברכה', 'והושיענו לחיים טובים'. לקראת סופה של התפילה אנו חוזרים ומבקשים פעם נוספת, "חוס וחננו ורחם עליו והושיענו".
בסופה של התפילה אנו מצדיקים את כל קשת הבקשות הרחבה שלנו בשני נימוקים, 'כי אליך עינינו', ו'כי א-ל חנון ורחום אתה'. הנימוק השני אכן מובן היטב, מאחר שהקב"ה הינו חנון ורחום, אנחנו מצפים ממנו לרחם עלינו ולהיעתר לבקשותינו. אך איך הנימוק הראשון מצדיק את בקשותינו הרבות? וכי משום שעינינו נשואות אליו מגיע לנו את כל הטוב הזה, גם אם לפי מאזן זכויותינו וחובותינו איננו ראויים לו?
תשובות:
א. אכן כן, גדול הוא עד מאד כח הבטחון בה', ובזכותו ניתן לראות ישועות גדולות. כגודל הבטחון כך גודל הישועה. רבים הם הכתובים הנושאים מסר זה, כמו "ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו" (ירמיה יז ז), "והבוטח בה' חסד יסובבנהו" (תהלים לב י), "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (שם נה כג), ועוד רבות כהנה.
ב. בתוספת לתשובה הקודמת, אמירת 'כי אליך עינינו' שוללת כל משענת אחרת, אליך בלבד תלויות עינינו, כי בטוחים אנו שרק אתה יכול להושיענו, ולא שום גורם אחר. אמנם יש על כל אדם חובת השתדלות בצרכי קיומו, אך עליו לזכור שהישועה תלויה אך ורק ברצון ה' [1]. התפילה האמיתית היא רק כאשר מכיר האדם בכך שה' לבדו יכול להביא עליו את הישועה, ואפסה ממנו כל תקוה אחרת [2].
ג. בדומה לתשובה הקודמת, אך במשמעות של הבטחה לעתיד. לא אחת אדם מצפה לישועת ה' ומתפלל אליו בכל ליבו, אך לאחר שנענה וחוזר לחיות בטוב ובנעימים הרי הוא שוכח מי הביא עליו את הישועה, ותולה אותה בכוחו ועוצם ידו. כפיות טובה זו עלולה לעורר עליו קטרוג גדול. כדי לקדם פני רעה זו אנחנו מבטיחים, 'הושיענו כי אליך עינינו', גם לאחר שתושיענו נמשיך לשאת אליך את עינינו, ולעולם לא נשכח שמקור כל הטוב והשפע המושפע עלינו הוא מידך הגדולה.
ד. הביטוי 'אליך עינינו' מכוון כנגד מה שנאמר בפרשת ציצית (במדבר טו לט), "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". בבואנו לבקש מה' שיזכור אותנו לטובה, וישפיע לנו משפע ברכותיו, אנו מצהירים שעינינו נשואות אליו בלבד, ולא אל כל הדברים השליליים שהוזהרנו מלהביט לעברם ולתור אחריהם.
ה. בסליחות אנו מבקשים "עשה למענך ולא למעננו, עשה למענך והושיענו". כאשר הקב"ה מושיע את עמו ישראל, מתקדש ומתגדל שמו בעולם. אך ורק מכח זה אנו מוצאים את תעצומות הנפש להפציר בו שיושיענו. על פי רעיון זה ניתן לפרש גם את האמירה 'כי אליך עינינו'. כל הטובות שאנו מבקשים ממך אינן עבורנו, אלא למענך אלוקינו. אין עינינו אל טובת עצמנו, אלא 'אליך עינינו'.
ו. בדרך דומה, החיים הטובים שאנו מבקשים ממך, אינן לצורך תועלתנו האישית, אלא כדי שנוכל לעבדך בלבב שלם ללא דאגות וטירדות למיניהן.
[1] יתר על כן, כגודל מידת הבטחון של האדם כך קטנה יותר ההשתדלות הנדרשת ממנו. על פי רעיון זה מפרש הבית הלוי (בראשית מא א) את דברי המדרש (בראשית רבה פט ג) על הכתוב (תהלים מ ה) "אשרי האיש אשר שם ה' מבטחו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב": 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו' - זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' - על ידי שאמר לשר המשקים 'כי אם זכרתני אתך' 'והזכרתני אל פרעה', נוספו לו עוד שתי שנים בבית הסוהר. עכ"ל. ולכאורה הדברים תמוהים, הלא המדרש סותר את עצמו מתחילתו לסופו, שהרי תחילה הוא מתאר את יוסף כאיש הבוטח בה', ובסופו הוא כותב שנענש על פגם באמונתו והשלכת יהבו על שר המשקים שימליץ עליו טוב באזני פרעה. גם עצם התביעה כלפי יוסף אינה מובנת, וכי לא מן הראוי שישתדל השתדלות מינימלית בשחרורו ממאסר, באמצעות הזכרת שמו לפני פרעה. וכתב הבית הלוי וזו לשונו: שיעור ההשתדלות הנרצה אינו שווה בכל אדם, רק כל אחד לפי ערכו. מי שיכול להגיע לבטוח במעט מלאכה, אזי מה שירבה להשתדל יותר מכפי הנצרך לו לזה השיעור, כבר יחשב לו לחטא נגד מדת הבטחון, כי הרבה להלוך אחרי ההשתדלות ולא בטח. ומי שבטחונו עדיין קטן משל חבירו, יוכל לעסוק במלאכתו יותר מחבירו, עד שגם הוא יהיה יכול להשקיט רוחו ולבו לבטוח בה'. דעיקר בחינת בטחון הוא השקטת רוחו ולבו, להשליך על ה' יהבו. ומי שמרבה בהשתדלות יותר מכפי הנצרך, עונשו שמן השמים יוסיפו על הצטרכותו להשתדלות, ולא יזומן לו פרנסתו רק על ידי יגיעה מרובה, כדרך שבחר לו וכו'. וזהו שאמרו 'אשר שם ה' מבטחו' - זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' - דלפי גודל בטחונו לא היה לו לפנות כלל אל רהבים, ואפילו בדיבור קל.
[2] בכך ניתן להבין את סיבת הצלתם של אותם חמישה עשר אלף מישראל מגזירת המיתה שנגזרה על כל המדבר. כמובא בגמרא (תענית ל ב) נקבע יום ט"ו באב כיום טוב משום שפסקו למות בו מתי מדבר. הדברים מובאים ביתר פירוט בירושלמי (שם פ"ד ה"ז): בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר, צאו לחפור, צאו לחפור. והיו יוצאים וחופרים להם קברות וישינים, ובשחר היו עומדים ומוצאים עצמן חסירים ט"ו אלף ופרוטרוט [ועוד משהו. וכך נשלם מנין שש מאות אלף מתים עד לשנה הארבעים]. ובשנה האחרונה עשו כן, ועמדו ומצאו עצמם שלימים. אמרו דילמא דטעינן בחושבנה [שמא טעינו בחשבוננו ועדיין לא הגיע תשעה באב], וכן בי' ובי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד. ובט"ו, כיון דאשלם זיהרא [שהתמלא הירח ובודאי כבר הגיע אמצע החודש] אמרו, דומה שביטל הקדוש ברוך הוא אותה הגזירה קשה מעלינו, ועמדו ועשו יום טוב. עכ"ל. יתכן שהסיבה שזכו דווקא האחרונים להינצל, היא משום שעד לשנה האחרונה לא חשו אלו העתידים למות בסכנה הנשקפת להם, כי יכלו לקוות שגזירת המיתה תחול על אחרים ולא עליהם. לעומת זאת אותם חמישה עשר אלף שנותרו בשנה האחרונה, לא היה להם על מה לסמוך, ומתוך תחושה של כלו כל הקיצין הפילו את תחינתם לפני ה' שיצילם, ביודעם שאין להם שום סיכוי להינצל לולי רחמי הקדוש ברוך הוא.