לאחר שלש התפילות הקודמות, 'ובכן יתקדש שמך', 'ובכן תן פחדך', 'ובכן תן כבוד', המתייחסות לביאת המשיח ולגאולה השלימה, אנו מתפללים לשמחה העצומה שעתידה לשרור בעם ישראל, ובמיוחד אצל שלש קבוצות של המורמים מעם, צדיקים ישרים וחסידים. אך בשונה מהצדיקים ש'יראו וישמחו', בעליזות הישרים ורינת החסידים לא מוזכרת ראיה. מדוע דווקא אצל הצדיקים צריכה הראיה להקדים את השמחה, ולא אצל הישרים והחסידים?
א. על פי המקובל, דרגת חסיד גבוהה מדרגת צדיק. צדיק מלשון צדק, כי כל מעשיו נעשים בצדק וביושר, והוא עושה את כל מה שהוא מחוייב בו. לעומת זאת חסיד הוא מלשון חסד, ונקרא כך משום שמתחסד עם קונו, ועושה לפנים משורת הדין, מעל ומעבר למה שהוא מחוייב בו. גם דרגת הישרים גבוהה מדרגת הצדיקים, כמשמעות דרשת רב נחמן בר יצחק (תענית טו א) מהכתוב "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה", צדיקים לאורה וישרים לשמחה. ופירש רש"י (שם ד"ה הכי) שהישרים עדיפים מצדיקים. אי לכך הצדיקים אינם מגיעים לשמחה עד שאינם רואים את הישועה במו עיניהם. מה שאין כן בישרים ובחסידים, שבכח אמונתם הגדולה בישועה הרי הם שמחים בה, אפילו לפני שראו אותה בעיניהם.
הבדלי המדרגות הללו באים לידי ביטוי גם ברמות השונות של הבעת השמחה. אצל הצדיקים נזכרת רק עצם השמחה, שהינה בעיקרה שמחת הלב ללא גילוי חיצוני. אצל הישרים מוזכרת העליזות הניכרת בפניהם הצוהלות. ואילו החסידים מבטאים את שמחתם בקול רם, על ידי שירה ורננות.
ב. לחילופין, המהרש"א (שם) מביא בשם הרשב"א להיפך מדברי רש"י, וכותב שצדיקים עדיפים על ישרים [1]. לפי זה ניתן לומר, שהצדיקים העומדים ברמה רוחנית גבוהה יותר, אינם מגלים את שמחתם החוצה עד שיראו את הישועה בעיניהם, וזאת כדי להעצים את רגשות השמחה. אינה דומה שמיעה לראיה, והשמחה הבאה מכח מראה העין גדולה לעין ערוך מהשמחה שבעקבות שמיעת בשורה טובה [2]. ככל שהשמחה גדולה יותר כך רמת השבח וההודאה לה' יתברך גבוהה יותר, ועל כן ממתינים הצדיקים עד שתגיע השמחה לשיאה [3]. אולם הישרים העומדים במדרגה נמוכה יותר הסתפקו בשמחה מתוך שמיעה בלבד. לעומת זאת החסידים העומדים מעל כולם, הגיעו מכח השמיעה לאותה דרגת שמחה אליה הגיעו הצדיקים רק לאחר הראיה, ועל כן לא היה להם צורך להמתין לראיה.
ג. ברגע שראו הצדיקים את הישועה והביעו את שמחתם על מראה עיניהם, שוב לא היה לישרים ולחסידים צורך לראותה בעיניהם. שמחתם הכנה של הצדיקים שכנעה אותם מעל לכל ספק באמיתות הישועה. בכך מיושבת הסתירה המתעוררת בין תפילה זו לבין דברי המזמור (תהלים קז מב) "יראו ישרים וישמחו וכל עוולה קפצה פיה". בעוד שמתפילת 'ובכן צדיקים' עולה שהישרים אינם זקוקים לראיה בכדי לשמוח, בדברי הכתוב מפורש שגם הישרים אינם שמחים אלא לאחר ראיה. לאור האמור מיושבת היטב סתירה זו. בכתוב נזכרים רק ישרים ללא צדיקים, ואכן כאשר הם לבדם יש להם צורך בראיה. אך כאשר הם במחיצת הצדיקים שכבר זכו לראות את הישועה, אין להם צורך בה.
ד. התואר 'צדיק' מצביע על הדקדוק במצוות המאפיין אותו. כמו בכל הליכות חייהם, גם יחסם של הצדיקים לחיוב השבח וההודאה על הגאולה נקבע על פי אמת מידה הלכתית מובהקת. כשם שתיקנו חכמים את ברכות השבח, כגון ברכת 'עושה מעשה בראשית' על הברקים ועל הים הגדול, דווקא על הראיה, גם השבח על הגאולה צריך להיאמר דווקא מתוך ראיה.
ה. לדאבון הלב, היו בדברי ימי עמנו תופעות של משיחי שקר למיניהם. מרוב ציפיה לגאולה קרה לא אחת שהיהודים הלכו שולל אחרי שרלטנים אלו. כדי למנוע מפח נפש אנו זקוקים לבקורת של הצדיקים על כל בשורה המבשרת את בוא הגאולה. רק עליהם אפשר לסמוך שלא ישמחו על הגאולה עד לאחר ש'יראו' ויבדקו היטב את אמיתותה.
ו. עד עתה יצאנו מתוך הנחה שראיית הצדיקים מיוחסת לישועה. אך יתכן לפרש שהכוונה לראיה הכוללת גם את שרשרת המאורעות שקדמו לגאולה, ובכללם חבלי משיח הכרוכים בצרות ויסורים רבים. רק הצדיקים האיתנים באמונתם מסוגלים לשמוח גם לנוכח מראות קשים ביותר כגון אלו.
ז. בדרך דומה ניתן לפרש, שראיית הצדיקים אינה דווקא בגאולה, אלא בראיה כללית של העולם. צדיק הוא זה שראה את העולם על שלל תענוגותיו ופיתוייו, ואף על פי כן התגבר על יצרו ולא נגרר אחריו, אלא בחר בתורה ומעשים טובים. שמחת הצדיק בבוא הגאולה תהיה בכך שיראה שיש שכר לעמלו, ובתמורת לויתוריו על תענוגות העולם הזה שהיו למראה עיניו, הרי הוא זוכה עתה לראות בגאולה. לעומת זאת החסידים הם אלו שאינם נחשפים כלל לפיתויי העולם הזה, וכל חייהם קודש לתורה ועבודת ה'. לתואר זה זכו הלויים מפי משה רבינו, כדברי ברכתו לשבט לוי לפני מותו, 'תומיך ואוריך לאיש חסידך' (דברים לג ח). כמו כן נאמר עליהם (תהלים קלב טז) "וכהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו", והם הלויים המרננים ושרים על הדוכן בבית המקדש (רש"י שם). גם את המלים 'וחסידים ברנה יגילו' יש לפרש בהקשר זה, ישירו ברינה את שירת הלויים על הדוכן שבמקדש.
ח. ניתן להרחיק יותר לכת, ולפרש את המילה 'יראו' במשמעות יראה ולא במשמעות ראיה. שמחת הצדיקים שלובה ביראת השמים שלהם, כמו שנאמר (תהלים ב יא) "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".
[1] והוכיח כן מנוסח תפילת שחרית של שבת, "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל". כל התארים הללו כתובים בסדר עולה, ומכך שהקדים את הישרים לצדיקים משמע שהצדיקים עומדים במעלה גבוהה יותר.
[2] את הערך מוסף של ראיית העין אנו מוצאים גם בצד השלילי. משה רבינו התוודע לחטא העגל עוד בהיותו על הר סיני. לאחר ששמע מפי ה' את הבשורה המרה, ודאי לא היה לו שום פקפוק בדבר. אך עם כל זאת הוריד עמו את הלוחות, ולא שבר אותם עד לאחר שירד וראה את המתחולל סביב העגל במו עיניו.
[3] רעיון דומה מובא בחידושי הגרי"ז הלוי בשם אביו הגר"ח, על הכתוב (תהלים יג ו) "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי". אין אומרים שירה על הנס אלא רק לאחר שקרה בפועל, ולא קודם לכן, ואפילו אם ידוע לנו בבירור שהוא עתיד לקרות, כגון על פי נבואה. והוא שאמר דוד, אף ש'בחסדך בטחתי' אין זו סיבה אלא לכך ש'יגל לבי בישועתך', אך 'אשירה לה'' רק כאשר 'גמל עלי'.
