להלכה נפסק שיש לעמוד בשעת תפילת שמונה עשרה, מלבד מצבים שבהם האדם אינו יכול לעמוד, כגון חולה או מי שנמצא בדרך [1].
המבי"ט מבאר שטעם העמידה קשור לכך שהתפילה היא כנגד עבודת הקרבנות. כשם שהקרבן נקרא עבודה, כך גם התפילה נקראת "עבודה שבלב", ולכן יש דמיון בין אופן עבודת הקרבן לבין אופן התפילה.
לדבריו, עצם עמידתו הזקופה של האדם מבטאת את מעלתו המיוחדת על פני בעלי החיים. בעלי החיים פונים מטבעם כלפי הארץ, ואילו האדם נברא בקומה זקופה, מפני שנפשו חצובה ממקום עליון ותכליתו לפנות אל בוראו.
לכן גם עבודת הקרבנות וגם עבודת התפילה נעשות בעמידה. העמידה מזכירה לאדם שהוא נברא כבעל דעת, בחירה ואחריות למעשיו, ושנפשו נועדה לעבוד את הקב"ה ולהתפלל אליו על כל צרכיו
חז"ל הורו שהמתפלל יכוון את רגליו זו לצד זו, בדומה למלאכי השרת שעליהם נאמר "ורגליהם רגל ישרה" [3].
האבודרהם אף הביא רמז לכך, שהמילה "ישרה" שווה בגימטריה ל"תפלה". בטור הובא טעם נוסף מן הירושלמי, שהעמדת הרגליים זו לצד זו היא בדומה לכהנים בשעת עבודתם, וכך המתפלל דומה לכהן העומד בעבודה לפני ה' [4].
הבית יוסף ביאר שכאשר אדם עומד לדבר עם השכינה, עליו להשתדל לסלק מלבו את מחשבות הגוף ולדמות עצמו למלאך השרת. מהר"י אבוהב הוסיף שהצמדת הרגליים מסמלת כאילו ניטלה מן האדם האפשרות לברוח או לפנות למקום אחר, והוא מכיר שאין לו שום מבוקש וחפץ אלא מאת הקב"ה [5].
ביאור נוסף נאמר על פי דברי הרש"ר הירש, שהאדם נברא בעל בחירה ולכן יש לו שתי רגליים המאפשרות לו לפנות לכיוונים שונים, ואילו המלאך אינו בעל בחירה עצמאית אלא ממלא את שליחות בוראו. לפי זה, הצמדת הרגליים בתפילה מבטאת את מסירת כל כוחותיו של האדם לקב"ה, ואף את כוח הבחירה שלו, מתוך רצון להיות מסור לגמרי לעבודתו יתברך [6].
ג. נענועים | להתנועע או לעמוד ללא תנועה?
מנהג ישראל להתנועע בשעת לימוד התורה נזכר בדברי האבודרהם, והוא מבוסס על מעמד הר סיני, שבו נאמר "וירא העם וינועו", וכן על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", לרמוז שכל גופו של האדם משתתף בשבחו של הקב"ה [7].
הרמ"א הביא מנהג זה גם לעניין התפילה, וכתב שנהגו להתנועע בשעת הלימוד ובשעת התפילה, הן זכר למתן תורה שניתן ברתת, והן משום "כל עצמותי תאמרנה" [8].
אולם יש פוסקים שסברו שבתפילת שמונה עשרה אין ראוי להתנועע. המגן אברהם הביא בשם הרמ"ע מפאנו שבתפילה עצמה יש לעמוד ללא תנועה, ואילו בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע ובלימוד התורה אפשר להתנועע. לצד זאת הובאו מנהגים נוספים, כגון להתנועע מעט בחתימות הברכות או להתנועע מלפנים לאחור, והמגן אברהם סיכם ששתי הדרכים ראויות [9].
המשנה ברורה הכריע שהדבר תלוי באדם עצמו. אם התנועה מסייעת לו לכוון, רשאי הוא להתנועע, ואם העמידה ללא תנועה מסייעת יותר לכוונתו, עליו לעמוד כך. העיקר הוא כוונת הלב. עם זאת הזהיר מתנועות משובשות של הראש מצד לצד בדרך שאינה מתאימה לעמידה בתפילה [10].
גם השל"ה הקדוש הביא דעה שלפיה העמידה ללא תנועה מסייעת יותר לכוונה בתפילת שמונה עשרה, ואילו הפסוק "כל עצמותי תאמרנה" שייך יותר לשירות, תשבחות, ברכות קריאת שמע ולימוד תורה. לדבריו, דרך אדם העומד ומבקש בקשה לפני מלך היא לעמוד ביראה וביישוב הדעת, ולא להתנועע בחוזקה [11].
וכן הובא שהגר"מ פיינשטיין לא היה מתנועע בתפילת שמונה עשרה, אף שבשאר חלקי התפילה היה מתנועע, וכן הובא על הבעל שם טוב שבתפילת הלחש היה עומד ללא תנועה [12].
נמצא שאין דרך אחת המחייבת את כולם בעניין הנענועים. יש שנהגו להתנועע גם בתפילת שמונה עשרה ויש שנהגו לעמוד ללא תנועה. למעשה, העיקר הוא לבחור בדרך המסייעת יותר ליישוב הדעת ולכוונת הלב, תוך שמירה על כובד הראש הראוי לעומד בתפילה לפני הקב"ה.
[1] שולחן ערוך, אורח חיים סימן צד סעיפים ה עד ט.
[2] המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק ג, על פי תענית ב ע"א, "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה".
[3] ברכות י ע"ב, יחזקאל א, ז, שולחן ערוך, אורח חיים סימן צה.
[4] אבודרהם, עמ' רי, טור אורח חיים סימן צה, בית יוסף שם בשם הירושלמי.
[5] בית יוסף, אורח חיים סימן צה, בשם מהר"י אבוהב.
[6] הגר"ש שוואב, עיון תפילה עמ' רצה, על פי דברי הרש"ר הירש.
[7] אבודרהם, עמ' קיב, שמות כ, טו, תהלים לה, י.
[8] דרכי משה, אורח חיים סימן מח, בשם האבודרהם והרקנטי, זוהר, רמ"א שם.
[9] מגן אברהם, אורח חיים סימן מח ס"ק ד, בשם שו"ת מנחם עזריה מפאנו סימן קיג, כנסת הגדולה, מהרי"ל.
[10] משנה ברורה, אורח חיים סימן מח ס"ק ה, בשם הפרי מגדים.
[11] של"ה הקדוש, דף רנ עמ' א, בשם ספר דרך חיים.
[12] שו"ת רבבות אפרים חלק ג סימן קסח, בשם הגר"מ פיינשטיין, שלחן הטהור לאדמו"ר מקומרנא סימן צ סעיף ב, זר זהב ס"ק ב, בשם הבעל שם טוב.
