חז"ל קבעו ארבע כריעות בתפילת שמונה עשרה, בתחילת ברכת אבות ובסופה, ובתחילת ברכת מודים ובסופה. האבודרהם הביא לכך רמזים מפסוקים שנאמרו אצל אברהם אבינו ובהודאה לפני המלך [1].
כיצד כורעים?
בגמרא נאמר שהמתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו חוליות השדרה, כלומר שהכריעה תהיה ניכרת בכל גופו. עוד נאמר שיכרע באופן שיוכל לראות כנגד לבו, ופירש רבנו האי גאון שאין די בכפיפת הגוף כאשר הראש נשאר זקוף, אלא יש לכוף גם את הראש כאגמון [2].
עוד אמרו חז"ל שכאשר כורעים, כורעים באמירת "ברוך", וכאשר מזדקפים, מזדקפים בהזכרת שם ה', על שם הפסוק "ה' זוקף כפופים". רב ששת היה כורע במהירות כדרך שבט המתכופף בבת אחת, אך מזדקף בנחת, תחילה בראשו ולאחר מכן בגופו, כדי שלא תיראה הכריעה כמשא המוטל עליו [3].
יש מגדולי ישראל שנהגו אף לתרגל קודם התפילה את צורת הכריעות, כדי לקיים אותן בדקדוק הראוי, בדומה לאדם המתרגל פעולה חשובה כדי שיוכל לבצעה בשלמות בשעת הצורך [4].
טעמי הכריעות בתפילה
א. יראה, הכנעה וביטחון
תלמידי רבנו יונה ביארו שכאשר האדם כורע הוא מבטא את היראה והפחד שיש לו מפני הקב"ה, וכאשר הוא מזדקף בשם ה' הוא מבטא את ביטחונו בו. היראה והביטחון אינם סותרים זה את זה, אלא מי שירא מהקב"ה באמת גם בוטח בו, כפי שנאמר "ביראת ה' מבטח עוז" [5].
המבי"ט מוסיף שהכריעה מבטאת את הכנעתו של המתפלל ואת ההכרה שאינו ראוי מצד עצמו לעמוד לפני הקב"ה ולספר בשבחו. משום כך כורעים דווקא בברכות העוסקות באופן מיוחד בגדלות ה' ובהודאה אליו. לפי זה מובן גם מדוע כורעים באמירת "ברוך אתה" ומזדקפים בשם ה'. כאשר האדם מברך את הקב"ה עליו לחוש את שפלותו ואת חוסר ערכו מצד עצמו, ואילו בהזכרת שם ה' הוא מזדקף, מפני שמכוח רחמיו של הקב"ה הוא מקרב את האדם אליו, מקימו ומרוממו [6].
האבודרהם ביאר שהכריעה נועדה להזכיר לאדם לפני מי הוא עומד וגם להזכיר לו שסופו לשוב לעפר. כך כתב גם רבי יהונתן אייבשיץ, שהכריעה מבטאת כפיפת הקומה והכנעה לפני הקב"ה, מתוך זכירת היסוד "עפר אתה ואל עפר תשוב", ואילו הזקיפה בשם ה' מבטאת שהקב"ה הוא המשפיל גאים והמגביה שפלים [7].
ביאור נוסף נאמר על פי דברי המהר"ל, שצורת האדם כבר מתחילת יצירתו מבטאת את תכליתו להיות עבד לבוראו. הכריעה בתחילת התפילה מבטאת אפוא את קבלת העבדות וההכרה שכל כוחותיו של האדם ניתנו לו מאת הקב"ה, והזקיפה בשם ה' מבטאת שכל רוממותו באה ממנו יתברך [8].
גם מספר ברכות התפילה נקשר לעניין זה. במדרש נאמר ששמונה עשרה ברכות נתקנו כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, ולכן בעת הכריעה על האדם לכוף את כל גופו, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לפי ביאור הגר"ש שוואב, הדבר מבטא מסירה של כל מציאות האדם לקב"ה, כעין קרבן, ולכן הכריעה בתחילת התפילה מביעה את מסירת כל עצמיותו לעבודת ה' [9].
ב. המשכת הברכה
האבודרהם הביא טעם נוסף לכריעה, שהיא רומזת להמשכת הברכות מלמעלה למטה. עצם הכפיפה מבטאת באופן סמלי את ירידת השפע והברכה מאת הקב"ה אל האדם [10].
ג. דרך ארץ לפני המלך
תוספות רבי יהודה החסיד כתבו שהכריעה היא גם משום דרך ארץ, שכן אדם הבא לפני מלך משתחווה לפניו. כך גם המתפלל, העומד לפני מלך מלכי המלכים, פותח את תפילתו בהשתחוויה [11].
החיי אדם הרחיב יסוד זה וביאר שהתפילה דומה לאדם המבקש דבר ממלך. בתחילה הוא משתחווה ומסדר את שבחו של המלך, אחר כך הוא מבקש את צרכיו, ובסיום הוא שוב משתחווה ונוטל רשות להיפטר מלפניו. לכן כורעים בברכת אבות, שבה מתחיל סידור שבחו של מקום, ובברכת מודים, הנמצאת לקראת סיום התפילה [12].
ד. זכר לאברהם והודאה לה'
טעם נוסף הובא בפירוש יפה תאר, שבברכת אבות משתחווים לכבודו של אברהם אבינו ולהודות לה' שבחר בו, ואילו בברכת מודים כורעים מפני שלשון הודאה ראויה שתיאמר מתוך השתחוויה והכנעה [13].
הכריעות משתלבות אפוא במהותה של תפילת שמונה עשרה כעמידה לפני הקב"ה מתוך יראה והכנעה. כבר בתחילת התפילה אומר האדם "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", מתוך תחושה של פחד ויראה מפני העמידה לפני בורא העולם, ומיד לאחר מכן הוא כורע. בכך הוא מבטא בגופו את מה שלבו אמור לחוש, שפלות והכנעה מצד אחד, וביטחון ורוממות מכוח הקב"ה מצד שני.
[1] ברכות לד ע"א, אבודרהם, בענין הכריעות, בראשית כד, מח, וראה דבריו בשם הירושלמי שאינו מצוי לפנינו.
[2] ברכות כח ע"ב, רש"י שם, רבנו האי גאון המובא ברשב"א ובתוספות הרא"ש שם.
