טוען…
טוען תוכן…
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, ט–י).
לשון זו, "מחוטב עציך עד שואב מימיך", טעונה ביאור. בדרך כלל, כאשר אדם משתמש בלשון "מ... עד", הוא בוחר שתי נקודות קיצון הרחוקות זו מזו, כגון "מגדול ועד קטן", "מא' ועד ת'", או "מכף רגל ועד ראש". ואם כן, מדוע בחרה התורה דווקא ב"חוטב עציך" וב"שואב מימיך"? לכאורה, אין כאן שתי נקודות קיצון, שהרי שניהם מייצגים אנשים פשוטים יחסית, ובוודאי אינם עומדים בקצוות המעמדות המוזכרים בפסוק, כגון "ראשיכם" ו"זקניכם".
שאלה דומה מצאנו בדברי אברהם אבינו למלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד, כג). גם כאן קשה: חוט ושרוך נעל אינם שני דברים המייצגים שני קצוות שונים, אלא שני חפצים פשוטים ודומים.
רש"ר הירש, בביאורו על הפסוק "מחוט ועד שרוך נעל", עומד על יסוד נפלא. לדבריו, כאשר השפה רוצה לתאר דבר המקיף את הכול, אין הכרח שהיא תבחר דווקא את הדבר הקטן ביותר ואת הדבר הגדול ביותר. כאשר התמונה העומדת לנגד עינינו היא תמונה של מעגל, דווקא שתי נקודות סמוכות זו לזו יכולות לציין את כל היקפו של המעגל.
לפי זה, אין התורה מתארת כאן קו ישר שבו החוטב נמצא בקצה אחד והשואב בקצה השני. התורה מתארת מעגל: כל חלקי האומה נמצאים בתוך אותו מעגל, ולכן דווקא "מחוטב עציך עד שואב מימיך" מבטא את ההיקף כולו.
כך גם "מחוט ועד שרוך נעל" – שתי נקודות סמוכות יכולות להקיף את כל המעגל. וכן מצאנו את הלשון "מהודו ועד כוש" (אסתר א, א). בגמרא במגילה (יא ע"א) מובא ביאור נוסף ללשון זו, ויש לעיין בדברי רש"ר הירש ובמהלך הדברים שם.
נראה שיש כאן גם עומק רעיוני. בעולם האנושי קיימים מעמדות, תפקידים והבדלים בין בני אדם. יש ראשי עם ויש אנשים פשוטים, יש מנהיגים ויש פועלים. אולם לפני הקב"ה, כאשר עומדים כולם בתוך ברית התורה, אין ערכו של האדם נקבע על פי תפקידו החיצוני. כולם עומדים לפני הקב"ה, וכל אחד נמדד לפי עבודתו ומעלתו.
המעגל הוא אפוא משל נפלא: הנקודות שעל היקפו אמנם שונות זו מזו, אך כולן נמצאות באותו מרחק מן המרכז. כך גם בני ישראל – שונים בתפקידיהם ובמעמדם, אך כולם עומדים לפני הקב"ה כחלק מאותה ברית.
