מדוע משתמש הכתוב בביטוי "לעיני כל הקהל"? הרי אין מדובר כאן במחזה שהציג דוד לעיניהם, אלא בדברי ברכה שהשמיע לאזניהם. לכאורה מתאים כאן יותר הביטוי 'לאזני כל הקהל', או 'לפני כל הקהל', או 'לנגד כל הקהל'
א. הביטוי "לעיני כל הקהל" בא ללמד שמעמד זה לא היה רק בנוכחות כל הקהל, אלא גם למראה עיניהם. דוד עמד באותה שעה במקום גבוה שממנו היה יכול להיראות לעיני כולם. כעין מה שנאמר אודות עזרא הסופר (נחמיה ח ה), "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם, כי מעל כל העם היה, וכפתחו עמדו כל העם"[2].
ב. טוב מראה עינים ממשמע אזנים, או כמאמר העולם, תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. לראות את דוד במעמד נשגב זה מברך את ה' מכל ליבו, היה מחזה שהותיר את רישומו בלב כל ישראל יותר מעצם תוכן הדברים.
ג. כתוספת לתשובה הקודמת, הדברים אמנם נכונים לגבי כל נואם. שפת הגוף והבעת הפנים מסייעות להעברת המסר בצורה חדה ונוקבת. אך כאשר מדובר במסר רוחני הדברים נכונים שבעתיים. מלבד ההשלכה הטבעית של ראיית פני הדובר, היא נושאת עמה גם השפעה סגולית. רבי יהודה הנשיא העיד על עצמו, הסיבה שבגינה אני מחודד יותר מחבירי היא משום שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואילו הייתי רואה אותו מלפנים הייתי מחודד עוד יותר, שנאמר (ישעיה ל כ) "והיו עיניך רואות את מוריך" (עירובין יג ב). ענין זה מוצא את ביטויו גם להלכה, בצורת הישיבה המתבקשת של התלמידים בפני רבם. "כיצד מלמדים, הרב יושב בראש, והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים את דבריו" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ב).
ד. בנוסף לכך, העובדה שהיה דוד בטווח ראייתו של כל הקהל, איפשרה גם לו לראות את כולם. גם בכך יש תרומה גדולה להעברת המסר לקהל השומעים בצורה המיטבית. כאשר הדובר רואה לנגד עיניו את קהל שומעיו הוא נוכח בתגובותיהם. בהתאם למשוב שהוא מקבל מהם הוא מכוון את הצליל המדוייק שמתאים עבורם.
ה. המונח 'לעיני כל הקהל' הינו ביטוי מטאפורי של התלכדות כל העם סביב דוד בברכו את ה'. במקומות רבים מופיע ביטוי זה שלא במשמעותו הפשוטה, כמו "כי ביום השלישי ירד ה' ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט יא), שודאי אינו מתפרש כפשוטו, אלא במשמעות של דביקות כל העם בה' [3].
ו. בדומה לתשובה הקודמת, הביטוי 'לעיני' במשמעותו הרחבה אינו מצטמצם לעיני בשר ולראייה פיזית, אלא כולל את עיני השכל והבנת הלב. לדוגמה, "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד ו). כמובן שאין הכוונה שם לעיני הבשר של העמים, אלא להבנת ליבם.
ז. במעמד הר סיני נאמר (שמות כ טו), "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". לדעת רבי ישמעאל 'רואים' מוסב על הדברים הנראים, שהם הלפידים וההר העשן, ולא על הקולות שאינם נראים אלא נשמעים. אך רבי עקיבא אומר שראו גם את הקולות (מכילתא מסכתא דבחדש פרשה ט). אף שתופעה זו נשגבת מבינתנו, מכל מקום אנו למדים ממנה, שתיתכן דרגת שמיעה בה הקול הופך להיות דבר מוחשי הנראה לעין [4]. יתכן שלכך רומזת הכתוב באומרו, "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל". קול הברכה היה בדרגה עליונה ביותר עד שהפך להיות מוחשי כדבר הנראה.
ח. מושגים רוחניים אינם ניתנים לראיה פיזית אלא לשמיעה בלבד. רק דברים גשמיים נראים לעין בשר. האמת האלוקית ודאי לא ניתנת לראיה, אך את השלכותיה המעשיות ניתן לראות בעינים. בברכה זו מרחיב דוד המלך בממשלת ה' על השמים, אך גם על הארץ. "העושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל, ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל". בדבריו אלו ביקש דוד להמחיש לעם את שליטת הקדוש ברוך גם על החומר הגשמי. אין להסתפק בהתבוננות בספירות העליונות הרוחניות, אלא יש לראות את יד ה' גם בעולמנו הגס והשפל, הנראית 'לעיני כל הקהל', ולא רק נשמעת לאזניו ונתפסת בשכלו.
ט. הבטת העין הינה ביטוי לתלות בדבר שאליו אנו נושאים את עינינו, וריכוז כל תשומת הלב לדבר זה. לדוגמה, "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה טו). וכן "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (שם קכג א). דוד בברכו את ה' 'לעיני כל הקהל', הורה להם את הדרך לשאת את עיניהם רק לאביהם שבשמים.
[2] דוגמה נוספת למעשה שנעשה לעיני כל ישראל, אך בהקשר שלילי, "והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אהל מועד" (במדבר כה ו).
[3] כפי הנראה גם הכתוב "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל" (דברים לא ז), מתפרש במשמעות זו. כמו כן מצאנו שימוש בעינים כביטוי לשביעות רצון, כמו "ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל, וישימהו שאול על אנשי המלחמה, וייטב בעיני כל העם, וגם בעיני עבדי שאול:" (שמואל א' יח ה). וכן "וכל העם הכירו וייטב בעיניהם, ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב" (שמואל ב' ג לו).
[4] השפת אמת מסביר את ההכרח שבראיית הקולות בדרך מקורית. אם היו הקולות נקלטים רק בחוש השמיעה, היו ישראל עלולים לפרש 'לא תגנוב' במשמעות 'לו תגנוב', כלומר, כאשר הגניבה היא כביכול שם שמים הרי היא מצוה. כדי להוציא מידי טעות שכזו הוכרחה השמיעה להיות מוחשית, כאילו המילים עומדות לנגד מראה עיניהם, ואינן משתמעות לשתי פנים.
