ברוך ה' לעולם אמן ואמן | טעם כפל האמן

"בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (תהילים פט נג)... וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם, וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן" (שם עב יט).

שני פסוקים אלו מסיימים את הספר השני והספר השלישי של תהלים. כרוב חמשת ספרי תהילים מסתיימים גם ספרים אלו במילים 'אמן ואמן'. גם הספר הראשון מסתיים במילים "ברוך ה' אלוקי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן" (מא יד). בשני מקומות נוספים מצאנו במקראות כפל לשון דומה. בשבועה שמשביע הכהן את הסוטה לפני שהוא משקה אותה במים, "ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן ולנפיל ירך, ואמרה האשה אמן אמן". וכן בברכת עזרא לפני העם, ככתוב (נחמיה ח ו) "ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם, ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה".

שאלה

מהי הסיבה לכפל המילה 'אמן' בכל המקומות הללו?

תשובות

א.  ביחס לסיום שלשת הספרים הראשונים של תהלים, הסיבה הפשוטה של כפל ה'אמן' היא, להורות שכאן מסתיים הספר [1]. אך יתכן שיש לכל משמעות עמוקה יותר. חמשת ספרי תהלים הינם כנגד חמישה חומשי תורה, כדברי המדרש (שוחר טוב פרק א), "משה נתן חמישה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמישה ספרים שבתהלים לישראל". משמעות המילה 'אמן' היא אישור ואימות של כל הדברים האמורים לפניה. אי לכך בסיומו של כל ספר חותם דוד במילה אמן, כדי לאשרר את דבריו, ולהדגיש שהם האמת המוחלטת. כפל ה'אמן' בא לחזק גם אמיתות האמור בספר שכנגדו בתורת משה. מתוך שבחי ה' הרבים המוזכרים במזמורי הספר ניתן להתחזק בהכרת האמת הנצחית של תורתו.

ב.  כפל ה'אמן' שבשבועת סוטה רומז על שבועות נוספות שביד הבעל להשביע את אשתו. מלבד מה שעליה להישבע שלא זינתה עם אותו פלוני שידוע לנו שנסתרה עמו, יכול הבעל להשביע אותה שלא זינתה עם אדם אחר. כמו כן יכול הבעל להשביע אותה שלא זינתה גם בעודה ארוסה לו, וגם בהיותה שומרת יבם [2]. כמו כן היא נשבעת על שתי האפשרויות, 'אמן' שלא זניתי, ו'אמן' שאם אכן זניתי יבואו בי המים המאררים וימיתוני. לדעת רבי מאיר השבועה כוללת גם את העתיד, 'אמן' שלא זניתי, ו'אמן' שלא אזנה בעתיד (משנה סוטה יח א-ב) [3].

ג.  כפל ה'אמן' של העם על ברכת עזרא את ה' היה ביטוי ספונטני לגודל הזדהותם עם ברכה זו, והדגשת עוצמת אמונתם בה'.

ד.  לחילופין, עזרא בירך את "ה' האלוקים הגדול". כידוע שם ה' מורה על מידת הרחמים, ושם אלוקים על מידת הדין. עזרא בירך על שתי מידות אלו כאחת, "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוה מודה לו" (ברכות נד א). על כך באה גם תשובת העם בכפלים, 'אמן' על מידת הרחמים, ו'אמן' על מידת הדין. גם מבחינה פיזית הביעו את אהבתם והכנעתם לה' בשתי פעולות, ב"מועל ידיהם", וב"ויקדו וישתחוו לה' אפיים ארצה", כנגד שני האמנים.

שאלה

איך מוזכרת המילה 'אמן' פעמיים רצופות בכל המקומות האמורים? הלא פוסק הרמ"א (אורח חיים סימן סא סעיף יב), שיש להיזהר שלא לענות אמן על שום ברכה שתי פעמים 'אמן' [4].

תשובות

א.  הסיבה לאיסור זה הינה משום שהדבר נראה כתפילה וברכה לשתי רשויות שונות. לגבי כפל ה'אמן' שבשבועת סוטה אין כמובן שום חשש בדבר, שהרי אין מדובר שם ביחס לה', אלא באימות השבועה. יתכן שגם בפסוקים המסיימים את ספרי תהלים אין נוהג חשש זה. האמונה הכוזבת בשתי רשויות גורסת ששני כוחות שולטים בעולם, אך גם לשיטה זו לא יתכן ששניהם שולטים בעת ובעונה אחת, אלא לפעמים שולט כח זה ולפעמים כח אחר. על רקע האמירה "ברוך ה' לעולם", או "מהעולם ועד העולם", המדגישה את כבוד ה' וכוחו בעולם באופן נצחי, מוכחשת מאליה האפשרות של שתי רשויות, ואף כפל ה'אמן' לא מעורר חשד שכזה. לגבי עניית העם 'אמן אמן' על ברכת עזרא, יתכן שסגנון ברכתו 'ה' אלוקים הגדול' מעיד על ייחודו, ושולל מראש אפשרות של שתי רשויות.

ב.  הפרי חדש (שם ) כותב, שיתכן שלא ענה העם 'אמן אמן' ברצף, אלא הפסיק בין ה'אמן הראשון לשני.

ג.  כאשר ה'אמן' השני אמור בוא"ו החיבור, לא עלול להשתמע מכך כפל רשויות. הוא"ו המחברת בין שני האמנים מעידה ששניהם מכוונים לכתובת אחת. האיסור הוא רק באמירת 'אמן אמן' ללא וא"ו החיבור (לבוש שם)[5]. אמנם על ברכת עזרא ענו העם 'אמן אמן' ללא וא"ו החיבור, אך יתכן שבאמת נהגו שלא כשורה.

ד.  איסור זה אינו נוהג אלא ברבים, משום החשש שציבור השומעים יפרש את כפל האמן במשמעות שתי רשויות. אך באמירה בינו לבין עצמו, כאמירת דוד את מזמורי התהלים, לא קיים חשש זה (שיירי קרבן על הירושלמי, מגילה פרק ד הלכה י) [6]. גם לפי זה תירוץ זה ניאלץ לכאורה לומר שעניית העם 'אמן אמן' על ברכת עזרא היתה שלא כהוגן. אמנם יתכן שמאחר שכך ענה כל העם יחדיו לא היה בכך משום חשש שתי רשויות, שהרי כל אחד מהם ידע בליבו שלא לכך כוונתו, ואם כן גם לא היתה לו סיבה לחשוד באחרים.

ה.  בדומה לתשובה הקודמת, אמירת 'אמן' על ברכה צריכה להיות בקול רם כקולו של המברך, ורק באמירה שכזו מתעורר החשד האמור. מה שאין כן באמירת מזמורי תהלים שיכולה להיאמר בשקט.

ו.  יתר על כן, עניית 'אמן' על ברכה של אדם אחר היא מעין דו שיח בין העונה למברך. אין לומר 'אמן אמן' לאדם אחר, אך אין איסור בכך למי שאומר זאת לעצמו.

ז.  כאשר הברכה מורכבת משני חלקים, כגון ברכת 'רפאנו' שיש בה גם בקשת "רפאנו ה' ונרפא", וגם שבח של "כי א-ל מלך רופא נאמן ורחמן אתה", אין מניעה בכפל ה'אמן', שכן את כל אחד מהם ניתן לייחס לחלק אחר. כן הוא גם בכל המזמורים האמורים החותמים ב'אמן ואמן', יש בהם גם בקשת צרכינו וגם שבח והודאה לה' (פרי מגדים, אשל אברהם שם ס"ק י). לאור האמור לעיל (תשובה ד לשאלה הראשונה), גם ברכת עזרא כללה שני עניינים, ברכה למידת הרחמים של שם ה' וברכה למידת הדין של שם אלוקים, מוסבר גם כפל ה'אמן' על ברכה זו.

[1] אמנם הספר הרביעי מסיים ב'אמן' אחד בלבד, "ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם, ואמר כל העם אמן הללויה" (קו מח). יתכן שהמילה הללויה משמשת תחליף ל'אמן ' השני. הספר החמישי אינו מסתיים ב'אמן' כלל, אלא במילים "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה" (קנ ו). מאחר שזהו סופו של כל ספר תהלים אין צורך לעשות לו סימן היכר של סיום.

[2] כלומר, אם מת בעלה הראשון בלא בנים, והתייבמה לאחיו שהוא בעלה הנוכחי, הרי הוא משביעה שלא נבעלה לאיש אחר בין מיתת הראשון לייבום, ועברה על איסור "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".

[3] אמנם המילה 'אמן' מופיעה שם רק פעמיים, מכל מקום ניתן ללמוד מה'אמן' הראשון על שבועות רבות בכל העניינים המוזכרים שם בפרשה, ומה'אמן' השני על ארוסה ושומרת יבם שלא הוזכרו בה.

[4] כשם שאסור לחזור פעמיים על הפסוק הראשון של קריאת שמע, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (ברכות לג ב), משום שנראה הדבר כמאמין בשתי רשויות (רש"י שם ד"ה מילתא). מקור דמיון 'אמן אמן' ל'שמע שמע' הוא מהירושלמי (מגילה פרק ד הלכה י). אולם הבית יוסף (שם) מתעלם מדברי הירושלמי, ומביא דין זה בשם ספר אוהל מועד, אך מסתייג ממנו, וזאת מכח קושיייתנו, אם נאסר הדבר איך יתכן שכמה וכמה כתובים אוחזים בלשון זו?. המגן אברהם (שם ס"ק י) מביא בשם רבינו בחיי גישה הפוכה לגמרי, "הכופל אמן ואמן זוכה לשני עולמות".

[5] הבית יוסף עצמו מעלה אפשרות זו, אך שולל אותה.

[6] השירי קרבן מבסס את סברתו על דברי הירושלמי (שם) בדין איסור אמירת 'מודים מודים' ו'שמע שמע', שגם הוא אינו נוהג אלא בציבור ולא ביחיד. אמנם הטור (שם) כתב שאין לסמוך על חילוק זה להלכה, משום שמסתימת דברי הבבלי נראה שהאיסור הוא גורף, וחל גם ביחיד.