שלשה תארים שונים לאומות העולם מופיעים במזמור זה, 'גויים', 'עמים', ו'משפחות עמים'. האם 'גוי' ו'עם' הינן מילים נרדפות או שיש הבדל משמעות ביניהם? ואם כן, מדוע סיפור כבוד ה' והכרה במלכותו מיוחסים לגויים, וסיפור נפלאותיו אל העמים?
א. הביטוי 'גוי' מתייחס לעם כולו כחטיבה אחת, לעומת 'עם' שמשמעותו קבוצת יחידים שאמנם מתאגדים זה עם זה, אך בהדגשת הזהות הייחודית של כל אחד מהם. את כבוד ה' ניתן להנחיל לגוי שלם בצורה קולקטיבית, אך ניסיו ונפלאותיו יכולים להיות מוערכים רק ברמה האישית. לכל אחד מהגויים שקמו עלינו לכלותנו ניסיון אישי משלו בישועות ה' ונפלאותיו עם ישראל. לדוגמה, כל העם המצרי כאחד נוכח בכבוד ה' ומלכותו בעולם בהוציאו את ישראל ממצרים. אך את הנס שבקריעת ים סוף וטביעת המצרים חווה כל אחד מהם בדרך משלו [1].
ב. הדברים נכונים לא רק במשמעות השלילית של הפורענות שהקדוש ברוך הוא מביא על הגויים בדרך ניסית, אלא גם בהשפעה הרוחנית שיש לניסים אלו עליהם. כל הגויים שמעו על הניסים והנפלאות שעשה ה' לישראל במצרים ובים סוף, אך רק יתרו הסיק מהם את המסקנה המתבקשת, ונכנס תחת כנפי השכינה.
ג. גוי כקולקטיב קובע את דרך התנהלותו על פי אמות מידה נורמטיביות. שום שלטון לא מתנהל על פי אג'נדה של תופעות ניסיות. הנרטיב של ניסים ונפלאות יכול להופיע בעם רק ביחס לכל יחיד בפני עצמו, בשעה שכלו לו כל הקיצים, ואינו רואה מוצא אחר למצוקתו.
ד. רש"י (תהלים ב א) אמנם מביא בשם מחברת מנחם ש'גויים' 'עמים' ו'לאומים' הינן מילים נרדפות בעלות משמעות דומה[2]. אך יתכן שהמונח 'גוי' מבטא בעיקר את כמות אנשיו, בעוד 'עם' הינו ביטוי לייחודו האיכותי. מסיבה זו ישראל נקראים 'גוי גדול' (דברים ד ז) על שם ריבויים, ו'עם קדשו' (שם ז ו) על שם איכותם. גוי נמדד על פי גודל אוכלוסייתו, אך עם נמדד על פי מידת קדושתו ורמתו הרוחנית. אי לכך את נפלאות ה' יכירו העמים המתייחדים ברמת איכותם.
ה. בדומה לתשובה הקודמת, אך באופן שונה. 'גוי' הוא קיבוץ מדיני של בני אדם, שהמאחד ביניהם היא התרבות והשפה המשותפת. לעומת זאת 'לאום' או 'עם' מתייחדים באמונתם הדתית המשותפת לכל בני העם (מלבי"ם שם). הגויים כחברות מדיניות ותרבותיות יכירו בכבוד ה', אך את נפלאות ה' ירגישו בעיקר העמים בעלי הדתות השונות. ניסי ה' בעולם ינפצו את כל אמונותיהם הכוזבות, ויוכיחו להם שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו.
ו. לאור זאת מבואר גם דקדוק הלשון בהמשך המזמור. "אמרו בגויים ה' מלך וגו' ידין עמים במישרים". הגויים כישות מדינית מבינים את משמעות המלכות והממשלה, והם אלו שיכירו לבסוף במלכות ה' בעולם. את העמים הדבקים בדתותיהם הכוזבות עתיד ה' לדון במישרים, ליישר את דרכם ולעקור את העבודה זרה מהם.
ז. לחילופין, 'גוי' הינו קיבוץ בני אדם המרוכזים בארץ אחת אף ללא מלכות השולטת עליהם. מנגד 'עם' או 'לאום' הוא קיבוץ בני אדם הנתונים תחת מרות מלכות אחת, כדברי הגמרא (עבודה זרה ג א) "אין לאום אלא מלכות" (נורא תהלות תהלים שם). לאור זאת הגוי יכול להכיר בכבוד ה', אך גודל נפלאותיו נודע בייחוד למלכות המנווטת את חיי העם, ועוקבת באופן תמידי אחר ההתפתחויות העולמיות.
ח. סיפור כבוד ה' יהיה 'בגויים', אך סיפור נפלאותיו צריך להיות 'בכל העמים'. מלשון זו נראה שכבוד ה' יסופר בגויים מסויימים ולא בכולם, מה שאין כן בסיפור נפלאותיו שיתפשט בכל העמים. מטבע הדברים נס גלוי אפשר לפרסם בכל העולם, ואכן מצווים אנו בפרסום ניסי ה' על ידי מצוות שונות, כנס חנוכה מקרא מגילה וארבע כוסות, וכן בברכת 'שעשה ניסים לאבותינו' ובתפילת 'על הניסים'. לעומת זאת ההכרה בכבוד ה' ובמלכות שמים לצערנו אינה נחלת הכלל, ולא ניתן להחדירה אלא רק בחלק מהגויים.
[1] ככתוב "ירדו במצולות כמו אבן" (שם טו), "תשלח חרונך יאכלמו כקש" (שם פסוק ז), ו"צללו כעופרת במים אדירים" (שם פסוק י). רש"י מפרש בשם המכילתא (מסכתא דשירה פרשה ה), שהרשעים שבין המצרים עלו וירדו במים זמן רב כקש שאינו ממהר לשקוע, כדי להגדיל את סבלם. הבינונים שבהם שקעו במים כמו אבן, ולא נמשך סבלם זמן רב. ואילו הכשרים שבהם צללו מיד בתוך המים כעופרת כבידה, ונמשך סבלם זמן קצר ביותר.
[2] כמשתמע מדברי הנביא (ישעיה א ד) "הוי גוי חוטא עם כבד עוון".