מזמור לתודה | הקדמת ההודאה לשבח ולתהילה

"מִזְמור לְתוֺדָה, הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִמְחָה, בֺּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֺקִים, הוּא עָשנוּ וְלו אֲנַחְנוּ, עַמּו וְצאן מַרְעִיתו. בּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֺדָה חֲצֵרֺתָיו בִּתְהִלָּה, הוֺדוּ לו בָּרְכוּ שְׁמוֺ. כִּי טוֺב ה' לְעוֺלָם חַסְדּוֺ, וְעַד דֺּר וָדֺר אֱמוּנָתוֺ".

שאלה

מדוע הבעת התודה לה' קודמת לתהילה ולשבחים שעלינו לומר לפניו?

תשובות

א.  "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח א). בהופעה לפני מלך בשר ודם קודם כל יש להודות לו על הסכמתו לקבל אותנו בהיכלו, ורק אחר כך להללו ולשבחו. כמנהג זה יש לנהוג גם בבואנו אל היכל ה'. בראש וראשונה יש להודות על הזכות שניתנה לנו להיראות לפניו [1].

ב.  הסיבה המרכזית שצריכה להביא אותנו אל שערי בית ה', היא ההודאה לשמו על כל הטובות שהוא גומל עמנו. רק לאחריה בא הצורך לספר בשבחיו ותהילותיו.

ג.  כאמור בתשובה הקודמת, היעד העיקרי של כניסה בשערי בית ה' היא להודות לפניו. סיפור תהילותיו אינו אלא דרך להביע את תודתנו [2].

ד.  מתוך התודה באים לידי תהילה. לאחר שאנו מפרטים את כל הטובות שעשה ה' עמנו, אנו מתעוררים להכיר בגדולתו, ולשבח ולהלל לשמו הגדול [3].

ה.  כל זמן שאיננו מכירים בטובותיו של הקב"ה עמנו, ואיננו מביעים לפניו את הכרת הטובה הראויה, אין הוא מעוניין בשבחים היוצאים מפינו. שבח שלא בא מתוך הכרת הטוב הינו שבח מזוייף. רק לאחריה נחשבים השבחים כביכול כגמילת טובה תחת טובה.

ו.  המעבר בשער נמשך רגע קצר. בזמן מעט שכזה אין פנאי ליותר מאמירת תודה. רק לאחר שנכנסים לחצר יש את הזמן להתבונן בגדולת ה' ולספר בשבחיו.

ז.  עצם השהיה בחצר ה' יש בה כדי לעורר את האדם לדרגות גבוהות יותר של הכרה בגדלות ה', ונותנת לו את היכולת להללו ולשבחו כראוי.

ח.  מזמור זה מכוון כנגד קרבן תודה, שמביא אדם שהיה שרוי בסכנה ויצא ממנה בשלום [4]. "בואו שעריו בתודה" מתייחס לבהמת הקרבן שאותה נושא המקריב על כתפיו בבואו בשערי המקדש. השבחים והתהילות יבואו לאחר מכן, כאשר יוקרב הקרבן על גבי המזבח בליווי שירת הלויים.

ט.  יתכן שכוונת הכתוב היא, כאשר אתה נכנס לשערי המקדש כשבפיך שבח ותודה לה', עליך לראות שישמעו דבריך גם בחצר המקדש. או על ידי שתאמר אותם בקול גדול, או על ידי שתמשיך לומר אותם גם לאחר שנכנסת פנימה.

[1] סדר זה חוזר על עצמו במקומות נוספים בתפילה. בברכת ההודאה שבתפילת שמונה עשרה אנו פותחים ב"מודים אנחנו לך", ורק לאחר מכן "ונספר תהילתך". כמו כן בתפילת 'ויברך דוד', חלקו הראשון שמקורו מספר דברי הימים (א' כט י-יג) מסתיים במילים "ועתה אלוקינו מודים אנחנו לך, ומהללים לשם תפארתך".

[2] בדרך דומה מתפרש גם סיום כתוב זה, "הודו לו ברכו שמו". כיצד תודו לו, על ידי שתברכו לשמו.

[3] אמנם בתפילת שמונה עשרה אנו מקדימים את השבח להודאה, וזאת משום בהיותה כוללת שלשה חלקים. שלש ברכות ראשונות של שבח, ברכות אמצעיות של בקשות שונות, ולאחריהן ברכת ההודאה. בתקוה שימלא ה' את בקשותינו אכן ראוי לומר לתת אחריהן הודאה, גם על העתיד וגם על העבר. אולם ב'מזמור לתודה' לא מופיעה שום בקשה, ועל כן ההודאה היא רק בתחילתה ולא בסופה.

[4] כדברי הגמרא (ברכות נד ב), "ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".