כוונת התפילה אינה עניין אחד בלבד, אלא כוללת כמה רבדים המשלימים זה את זה: להבין את המילים שאומרים, לחוש שעומדים לפני הקב"ה, ולטהר את המחשבה מכל דבר המפריע לכוונה.
1. להבין מה אומרים – כוונת פירוש המילים
הרובד הראשון בכוונת התפילה הוא להבין את משמעות המילים שמוציאים מן הפה. כאשר חז"ל אמרו שהמתפלל צריך לכוון את לבו, ביארו הראשונים שהכוונה היא שלא לומר את מילות התפילה מן השפה ולחוץ, אלא לחשוב על פירושה של כל מילה ולהצמיד את המחשבה לדיבור [1].
גם כאשר אין האדם יודע את סודות התפילה והכוונות הנסתרות שבה, עיקר הכוונה הנדרשת ממנו היא להבין את המשמעות הפשוטה של דבריו ולשים אל לב את תוכנה של כל ברכה. את הפעולות והתיקונים הרוחניים הנעשים על ידי נוסח התפילה אין הוא נדרש להשיג, אלא עליו להתפלל מתוך הבנת המילים וכוונתן הפשוטה
הרובד השני הוא עצם ההכרה שהמתפלל עומד לפני הקב"ה. חז"ל הורו לאדם לראות את עצמו בשעת התפילה כאילו השכינה כנגדו, וכך הופכת התפילה מדקלום של נוסח לעמידה ממשית לפני בורא העולם [3].
יסוד זה מבואר גם בזוהר, שלפיו על המתפלל לדעת בוודאות שהשכינה עומדת לפניו בשעת תפילתו [4]. משום כך ביארו המפרשים שתפילת שמונה עשרה מנוסחת כדרך אדם המדבר ישירות אל מי שעומד לפניו. האדם צריך לצייר בדעתו שהוא פונה אל הקב"ה, מבקש ממנו ומתחנן לפניו, והקב"ה מאזין ושומע את דבריו, כביכול כשיחה של אדם עם חברו [5].
כך הגדיר גם הרמב"ם את הכוונה: לפנות את הלב מכל המחשבות ולראות את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. הגר"ח מבריסק אף ביאר בדעת הרמב"ם שהכרה זו היא יסוד הנדרש במשך כל התפילה, אף שלהלכה אין הדברים מוסכמים לעניין עיכוב התפילה [6].
3. לנקות את הלב – טהרת המחשבה
הרובד השלישי הוא טהרת הלב והמחשבה. אין די בהבנת המילים ובהכרה שעומדים לפני ה', אלא על האדם להשתדל להסיר מלבו את הטרדות, תענוגי העולם והמחשבות הזרות, כדי שמחשבתו תהיה פנויה לעבודת התפילה [7].
לשם כך היו חסידים הראשונים שוהים קודם תפילתם כדי להכין את לבם. מטרת ההכנה היא להביא את האדם למצב שבו לבו שלם בעבודת ה', מחשבתו אינה שקועה בענייני העולם, והוא מתבונן ברוממות הבורא ובשפלות האדם. מתוך הכנה זו נעשית תפילתו זכה, מכוונת וראויה להתקבל [8].
גם הרמב"ן הדריך להסיר בשעת התפילה את ענייני העולם מן הלב, להכין את הלב לפני הקב"ה, לטהר את המחשבה ולחשוב על הדברים קודם שמוציאים אותם מן הפה. בדרך זו נעשית התפילה "זכה וברה ונקיה ומכוונת ומקובלת" [9].
שלוש הכוונות שנפסקו להלכה
שלושת הרבדים הללו נפסקו להלכה בשולחן ערוך: ראשית, על המתפלל לכוון לפירוש המילים שמוציא בשפתיו, שנית, לחשוב כאילו השכינה עומדת כנגדו, ושלישית, להסיר את כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו זכה ומרוכזת בתפילה [10].
השולחן ערוך מוסיף שעל האדם לחשוב כיצד היה מסדר את דבריו אילו עמד לפני מלך בשר ודם, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים. אם עולה בו מחשבה זרה במהלך התפילה, עליו להשתדל לסלקה ולשוב לכוונתו [10].
הרמ"א הוסיף שההכנה לתפילה צריכה להתחיל עוד קודם אמירתה: להתבונן ברוממות הקב"ה ובשפלות האדם ולהסיר מן הלב את תענוגי העולם. הכנה זו מסייעת לאדם להגיע לתפילה כשהלב פנוי ומוכן לעמוד לפני ה' [11].
נמצא שתפילה בכוונה בנויה משלושה יסודות: להבין מה אומרים, לדעת לפני מי עומדים, ולפנות את הלב מכל מחשבה זרה. כאשר שלושתם מצטרפים יחד, התפילה נעשית עבודה אמיתית של הלב ולא אמירת מילים בלבד.
[1] ברכות לא ע"ב, תלמידי רבנו יונה כב ע"ב בדפי הרי"ף, סמ"ק סימן יא, המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק ג.
[2] נודע ביהודה, מהדורא קמא, יו"ד סימן צג, רבי יהונתן אייבשיץ, יערות דבש חלק א, דרשה א.
[3] סנהדרין כב ע"א, תהלים טז, ח.
[4] הזוהר הקדוש, הובא בספר הארת התפילה, עמ' קעב.
[5] המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק ה, מסילת ישרים, בעניין הכוונה בתפילה.
[6] רמב"ם, הלכות תפילה פרק ד הלכה טז, חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם שם, וראה גליונות החזון איש שם.
[7] תלמידי רבנו יונה כב ע"ב בדפי הרי"ף.
[8] תלמידי רבנו יונה כא ע"א בדפי הרי"ף, על המשנה "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת", ברכות פרק ה.
[9] איגרת הרמב"ן, תהלים י, יז.
[10] שולחן ערוך, אורח חיים סימן צח סעיף א.
[11] רמ"א, אורח חיים סימן צח סעיף א, בשם תלמידי רבנו יונה, ריש פרק אין עומדין.
