כשהתלונה עצמה היא סימן לאהבה

"וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל..." (לא, ה)

רש"י מבאר שהמילה "וימסרו" מלמדת שבני ישראל יצאו למלחמה בעל כורחם. הם ידעו שמיתתו של משה תלויה במלחמת מדין, ולכן לא רצו לצאת.

ואז מוסיף רש"י דבר מפתיע:

"להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל; עד שלא שמעו במיתתו, מהו אומר, 'עוד מעט וסקלוני'; ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו בעל כרחן".

לכאורה, מדוע מזכיר רש"י דווקא את המקרה שבו בני ישראל אמרו על משה "עוד מעט וסקלוני"? הרי זו אינה נראית מחמאה למשה או לישראל!

השל"ה, המובא במעיינה של תורה, מסביר שיש כאן הבנה עמוקה של יחסי מנהיג ועם.

כאשר בני ישראל מרבים בטענות כלפי מנהיגם, אין פירוש הדבר בהכרח שהם שונאים אותו. לפעמים ההפך הוא הנכון: דווקא כאשר מנהיג יקר מאוד לעם, הם מרגישים כלפיו כמו ילדים כלפי אביהם. לילד יש תלונות רבות דווקא כלפי מי שהוא מרגיש שהוא שלו ושהוא יכול לתבוע ממנו.

לפי זה, גם המשפט "עוד מעט וסקלוני" מקבל משמעות אחרת.

כאשר התברר לבני ישראל שמלחמת מדין תגרום למותו של משה, הם סירבו לצאת. בכך הם גילו עד כמה משה היה יקר להם.

וממילא מתברר למפרע שגם התלונות הקשות שהיו להם בעבר לא נבעו בהכרח משנאה או ריחוק. במקרים רבים הן נבעו דווקא מקשר עמוק.

זהו לקח חשוב ביחסי אנוש: לא תמיד תלונה היא סימן לחוסר אהבה. לפעמים אדם מרשה לעצמו להתלונן דווקא בפני מי שהוא מרגיש קרוב אליו באמת.