והיה אם שמוע | סדר המצוות המוזכר בפרשה זו

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֺקֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים יא יג-כא).

שאלה

המצוות המוזכרות בפרשה זו שהיא הפרשה השניה של קריאת שמע, חופפות למצוות המוזכרות בפרשת 'שמע ישראל' הפותחת את קריאת שמע, אך בסדר שונה. בפרשה הראשונה סדר הדברים הוא, תלמוד תורה, הנחת תפילין, וקביעת מזוזה, ואילו בשניה הסדר הוא הנחת תפילין, תלמוד תורה וקביעת מזוזה מהי הסיבה לשינוי הסדר בין שתי הפרשיות?

תשובות

א. הפרשה הראשונה נאמרה בלשון יחיד. כאשר הפניה היא אל כל יחיד בפני עצמו, הסדר המתבקש הוא, קודם לימוד תורה, ואחר כך קיום מצוות כתפילין ומזוזה. הלימוד מאפשר לאדם את קיום המצוות כהלכתן [1]. לעומת זאת הפרשה השניה נאמרה בלשון רבים, ופונה לכל עם ישראל כאחד. כאשר הפניה היא כללית ומכוונת לציבור כולו, ראוי להקדים תחילה את קיום המצוות. בזמן שחלק מהעם נזקק ללימוד תורה לפני שיקיים את המצוות, ישנו חלק אחר שכבר נמצא לאחר שלב זה, והינו בשל לקיום המצוות באופן מיידי.

ב.  לפני הציווי על תלמוד תורה וקיום מצוות, קודמת בפרשה השניה האזהרה על עבודה זרה, והעונש שיבוא בעקבותיה בעצירת גשמים ובצורת, שתביא לידי אבדן וגירוש מן הארץ. גם הציווי שבהמשך הפרשה קשור לאזהרה זו. לציבור זה המועד לפורענות פונה התורה ואומרת, אל תמתינו עד לאחר שתלמדו תורה, אלא ראשית כל התחילו מיד בקיום מצות תפילין ושאר מצוות הכרחיות הנוהגות בכל אדם, שימנעו מכם מלהיכשל בעבודה זרה, ויצילו אתכם מן מפורענות הבאה בעקבותיה [2]. רק לאחר מכן תתפנו לתלמוד תורה, ולאחר שתרכשו את הידע הדרוש המשיכו בקיום שאר המצוות שאינן הכרחיות בכל מצב, כגון מזוזה וכיוצא בה, שרק אדם שיש לו בית מחוייב בה.. לעומת זאת בפרשה הראשונה הפניה היא לכאלו האוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, ורחוקים מחשש עבודה זרה כרחוק מזרח ממערב. לצדיקים אלו קודם הציווי על תלמוד תורה לציווי על קיום המצוות, בהתאם למאמר חז"ל (אבות פרק ב משנה ה) "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד".

ג.  לפני הפרשה הראשונה של קריאת שמע נאמר, "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקיכם ללמד אתכם, לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. למען תירא את ה' אלוקיך, לשמר את כל חוקותיו ומשפטיו אשר אנכי מצווך, אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך, ולמען, יאריכון ימיך" (דברים ו א- ב). כאשר מדובר בדור העתיד הכולל ילדים שעדיין לא הגיעו לכלל חיוב מצוות, לימוד תורה קודם למצות תפילין. משעה שהקטן יודע לדבר אביו מלמדו תורה. מה שאין כן בתפילין, שאין אביו מניחם לו עד שהוא יודעו לשמור אותם כראוי (קידושין מב א), שהוא הזמן הסמוך לסוף שנתו הי"ג. לעומת זאת לפני הפרשה השניה של קריאת שמע נאמר, "וידעתם היום, כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלקיכם.וגו'. כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול, אשר עשה. ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצווך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ, אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים יא ב-ח). גם תחילתה של פרשת 'והיה אם שמוע' הבאה לאחר כתובים אלו מופנית לאבות ולא לבנים, וכאשר מדובר בגדולים קודמת בהם מצות תפילין לתלמוד תורה. אמנם בסופה של פרשה זו חוזרת התורה לצוות על הבנים, ומצווה "ולמדתם אותם את בניכם". מעתה כבר יכולה הפרשה להסתיים במילים "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, הכוללות גם את הילדים.

ד.  הפרשה הראשונה מצווה על אהבת ה' בשלשה היבטים. 'בכל לבבך' - בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע., 'ובכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך. 'ובכל מאודך' - בכל ממונך (ברכות נד א). לעומת זאת בפרשה השניה נאמר 'בכל לבבככם ובכל נפשכם' בלבד, אך לא 'בכל מאודכם' שהוא ממונכם. חינוך הילדים לתורה יכול להיות יקר מאד, וכדי לעמוד בו צריך לאהוב את ה' 'בכל מאודך'. לפיכך בפרשה הראשונה הכוללת היבט זה, נכתב הציווי 'ושננתם לבניך' לפני מצות תפילין. מה שאין כן בפרשה השניה, שלא נזכרה בה ההקרבה הכלכלית, ועל כן נזכר בה הציווי על חינוך הבנים רק לאחר מצות תפילין.

ה.  בעצם גם בפרשה השניה ישנה קדימה לתלמוד תורה. משמעות המילים הקודמות למצות תפילין, "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם", הינה לימוד ושינון של הדברים. אין דרך אחרת לקביעת הדברים בלב מלבד על ידי לימודם. לאחר שלמדת בעצמך, ואתה מקיים בפועל את המצוות שלמדת את הלכותיהן, מעתה יש לך את היכולת ללמד את בניך תורה, ולהורות להם כיצד לקיים מצוות כגון מזוזה [3].

ו.  לשון הציווי על חינוך הבנים משתנה מהפרשה הראשונה לשניה. בעוד שבראשונה נאמר 'ושננתם' שתרגומו 'ותיתנינון', בשניה נאמר 'ולמדתם' שתרגומו 'ותילפון'. משמעות שינון היא חידוד [4], כדברי הברייתא (קידושין ל א): "ושננתם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". דרגה זו גבוהה מדרגת לימוד רגיל, ואליה אפשר להגיע רק על ידי מתן עדיפות עליונה להשגתה. משום כן בפרשה הראשונה קודם השינון למצוות האחרות שנכתבו לאחריו. בפרשה השניה המדברת מלימוד רגיל ולא משינון בלבד, הלימוד יכול להשיג את מטרתו רק מתוך מתן דוגמה אישית לקיום המצוות, ולכן קודמת לו מצות תפילין.

ז.  הפרשה השניה בעיקרה חופפת לפרשה הראשונה, ומהווה כעין חזרה עליה. אך כמו בכל חזרה על דברי תורה, יש בה תוספת חידוש. בפרשה הראשונה קודם תלמוד תורה למצוות, משום שבלעדיו אין אפשרות לקיימן כהלכתן. וכבר אמרו חז"ל (קידושין מ ב) "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". בפרשה השניה שמה התורה את הלימוד בין שתי מצוות, תפילין לפניו ומזוזה לאחריו, כדרך כל דבר חשוב הניצב במרכז [5].

[1] כדברי חז"ל (קידושין מ ב), "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

[2] כדרך שלוחי חב"ד, שעל פי הוראת רבם משדלים כל יהודי להניח תפילין, מבלי לבדוק בציציותיו.

[3] לדעת הספורנו (שם) הציווי "ולמדתם אותם את בניכם" כולל גם את הרגל הבנים לקיום מצוות.

[4] כלשון הכתוב (משלי כה יח) "חץ שנון" שפירושו חץ מחודד. בדרך השאלה משמשת לשון זו ביחס לבני אדם במשמעות חריפות השכל.

[5] כדברי הבריתא (ברכות מו ב) לענין סדר ההסבה בסעודה: בזמן שהן שתי מטות, גדול מסב בראש, ושני לו למעלה הימנו. ובזמן שהם שלש, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו.