שמע ישראל | טעם הקדמת לימוד הבן ללימוד האב

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֺקֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֺקֶיך, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו ד-ט).

שאלה

הציווי "ושננתם לבניך ודברת בם" הינו מקור מצות תלמוד תורה [1], וחובת לימוד הבנים. אך לכאורה סדר הדברים בכתוב זה תמוה, וכי לא מן הראוי להקדים את הלימוד העצמי ללימוד הבנים? כיצד ניתן לקיים 'ושננתם לבניך' לפני 'ודברת בם'?

תשובות

א.  מובן מאליו שקודם צריך האב ללמוד תורה בעצמו, כדי שיהיה מסוגל ללמד את בנו. הלימוד המוקדם של האב מתחייב ממצות הלימוד לבן, ולא הוצרכה התורה לכותבו. החידוש הוא בכך, שגם לאחר שלמדת במידה שנותנת לך את היכולת ללמד את בנך, עליך להמשיך ללמוד בהתאם לרמת היכולת הלימודית שלך, ואינך נפטר במה שלמדת לצורך לימוד הבן.

ב.  בדומה לתשובה הקודמת, אך במובן אחר. כמובן שעיקר הלימוד של האב חייב לקדום ללימוד בנו, שאם לא כן לא יוכל ללמדו. ואכן לא לכך כוונת התורה בציווי המאוחר של 'ודברת בם', אלא לדיבור בדברי תורה גם בזמנים ומצבים שאינו מאפשרים סדר לימוד קבוע, כגון בהליכה בדרך ועשיית מלאכה. גם בזמנים אלו יש לדבר בדברי תורה, כגון בשינון משניות בעל פה וכיוצא בזה.

ג.  חובת הלימוד העצמי קודמת גם בכתובים. לפני הציווי 'ושננתם לבניך' נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך". קביעת הדברים בלב אינה יכולה להתממש אלא על ידי לימוד תורה. הציווי 'ודברת בם' אינו מתייחס לעצם הלימוד, אלא לערך המוסף שלו כמבואר בתשובות הקודמות.

ד.  בדומה לתשובה הקודמת, בשונה מהפועל שינון המוזכר לגבי לימוד הבנים שמשמעותו לימוד, לגבי האב עצמו נעשה שימוש בפועל 'דיבור'. 'ודברת בם', ולא 'ושיננת בם' או 'ולמדת בם'. גם דיבורי היום יום בעסקי חולין של תלמיד חכם צריכים להיאמר על פי רוח התורה [2].

ה.  לחילופין, שינון מבטא מאמץ אינטלקטואלי גדול יותר מדיבור. בכדי שיהיה אדם ראוי ללמד אחרים, עליו להתאמץ יותר לא רק בשעת מסירת הדברים, אלא בעיקר בזמן ההכנה למסירתם. קודם כל עליו להבהיר את הדברים לעצמו, כדי שלא יצא מכשול מתחת ידו [3]. לעומת זאת, ללימוד עצמי שלא לצורך הנחלת הדברים לאחרים די בדיבור, ועליו נאמר 'ודברת בם'.

ו.  הדוגמה האישית הינה דרך החינוך הטובה ביותר. התמדת האב בלימודו מלמדת את הבן יותר מכל, על הערך הנעלה של תלמוד תורה, וגורמת לו לחקות אביו ולדבוק בה בכל מאודו. לאור זאת ניתן לפרש את הציווי האמור מסופו לתחילתו. כיצד תקיים את מצות 'ושננתם לבניך'? על ידי 'ודברת בם' בעצמך.

ז.  בזמן שאדם מלמד את בנו תורה, עלולות להתעורר בליבו שאלות וספיקות שלא חשב עליהם קודם לכן. במקרה זה עליו לחזור וללמוד בעצמו כדי למצוא את השובות לתהיותיו, עד שתהיה משנתו סדורה בידו, ויוכל ללמדה כראוי לבנו.

ח.  רש"י (שם) מפרש על פי הספרי (ואתחנן פיסקא לד), 'ושננתם לבניך' אלו התלמידים, שכן מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים. לפי זה מדבר הכתוב במי שכבר מילא את כריסו בש"ס ופוסקים, וכבר העמיד תלמידים. לאור זאת ניתן לפרש, 'ושננתם לבניך' שהם התלמידים היושבים לפניך, אך יחד עם זאת אינך פטור מ'ודברת בם' גם לפני ציבור שומעים אחר, שאתה נקלע לחברתם 'בלכתך בדרך'.

ט.  לאור המובא בתשובה הקודמת, שכוונת הכתוב היא לשינון לתלמידים, יתכן ש'ודברת בם' הינו תוצאה של 'ושננתם לבניך'. מתוך הלימוד עם התלמידים מתרחב אופק לימודו של הרב עצמו. כבר אמר רבי חנינא, "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז א).

י.  הציווי ללמד את הבנים נאמר גם לאב עם הארץ, שאינו מסוגל ללמדם בעצמו, על ידי שכירת מלמד שילמד אותם. יתכן שמשום כן הקדימה התורה את חובת הלימוד לבנים, להורות שחובה זו אינה תלויה באפשרות הקיום של הציווי 'ודברת בם'.

יא.  עקרונית תלמוד תורה של האב קודם ללימוד בנו, ואם אין בידו גם ללמוד בעצמו וגם ללמד את בנו, לימודו העצמי עדיף. אך אם הבן כשרוני יותר מאביו, ובעל פוטנציאל גבוה יותר לגדול בתורה, לימוד הבן קודם ללימוד האב (קידושין כט ב). יתכן שהקדים הכתוב את לימוד הבנים כדי לרמז על הלכה זו.

יב.  לכאורה המילים "ושננתם לבניך" קוטעות את רצף הדברים. לאחר שנאמר "והיו הדברים על לבבך", שהיא חובת האדם כלפי עצמו, מן הראוי להמשיך במילים "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ורק לאחר מכן לומר 'ושננתם לבניך', שהיא מצות הבן המוטלת על האב. נראה שבכוונה תחילה נכתבה מצוה זו באמצע מצות האב, להורות שחינוך הבנים לתורה אינו גורם לשיבוש והפרעה להתעלותו הרוחנית של האב.

[1] המילה 'בם' מורכבת מהאותיות בי"ת ומ"ם, בהן פותחות שתי התורות, תורה שבכתב בבי"ת של 'בראשית', ותורה שבעל פה במ"ם של "מאימתי קורין את שמע", רמז לחובת האדם בלימוד שתי תורות אלו (גר"א).

[2] כדברי הגמרא (עבודה זרה יט ב), "אפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד".

[3] כך משתמע מדברי הברייתא (קידושין ל א): 'ושננתם', שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. לא בכדי נכתב רמז זה ביחס ל'בניך'.