עין במר בוכה ולב שמח

עין במר בוכה ולב שמח

ראש השנה הוא יום טוב, יום שמחה. כך אמרו נחמיה ועזרא הסופר: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נח' ח,י). זאת למרות שאת מחציתו הראשונה של היום עבר העם בבכי (שם שם, ט). גם בתורה, בפרשת אמור ובפרשת פינחס, נצטווינו לשבות בו ממלאכה ולהקריב קרבן מוסף. אך מלבד האיזכור של התרועה, שתוכנה אינו מפורש בתורה, אין זכר לכך שמדובר ביום של דין. ואכן אופיו של ראש השנה כיום של דין שנוי במחלוקת אצל חכמי המשנה (עיין בסוגיה בר"ה טז, א). הגדיל לעשות המהר"ל מפראג שכותב (תפא"י פרק כז) שהתורה לא הזכירה את הדין בראש השנה משום שהדין איננו סיבה לעשיית יום טוב, אלא לחרדה. כך, שאף על פי שהוכרע להלכה שביום זה האדם נידון, עם כל זה הוא גם יום של שמחה. עדיין לא ברור מהי הסיבה לחגוג בו. ככלל, לא קבעה התורה חיוב לציין יום כלשהו כיום טוב, אלא אם כן התרחש בו מעשה משמעותי בהיסטוריה של האומה, גם כאשר ידעו חכמי האומה מראש שתאריך כלשהו משמעותי מבחינת הארתו הא-לוהית.

מהו אם כן המאורע אותו אנו חוגגים ביום זה? אמנם דעת רבי אליעזר הגדול (ר"ה י, ב) היא שביום זה נברא העולם, אך אין בכך כדי לספק אותנו, הן משום שכבר קבעה התורה יום לציון הבריאה, והוא יום השבת, והן משום שרבי יהושע (שם יא, א) סבור שדווקא בניסן נברא העולם, ומה היה הוא מסביר לעצמו על מהות היום?

המאורע הלאומי שמוסכם לכל הדעות שהתרחש ביום זה הוא: "בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים" (שם). עולה מכאן שראש השנה הוא