עזרת אבותינו | כפל הזכרת טביעת המצרים

"עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם וכו'. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֺקֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ וּבְכוֹרְךָ גָּאָלְתָּ, וְיַם סוּף בָּקַעְתָּ, וְזֵדִים טִבַּעְתָּ וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ, וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר. עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ אֵ-ל, וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לַמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

שאלה

השבח האמור מבוסס על נס קריעת ים סוף, שכמתואר בכתובים נבקע לפני בני ישראל, ולאחר מכן חזר ונסגר על המצרים שניסו לעבור בו, והטביע אותם במימיו. מהו אם כן פשר הקדמת המילים 'וזדים טבעת' למילים 'וידידים העברת', בניגוד לסדר הכרונולוגי של הדברים? כמו כן צריך ביאור טעם כפל הזכרת טביעת המצרים. מדוע לאחר שכבר נאמר "וזדים טבעת וידידים העברת", אנו חוזרים ומזכירים "ויכסו מים צריהם, אחד מהם לא נותר"? וכי טבעו המצרים פעמיים?

תשובות

א.  יתכן שהיו שתי קבוצות בין המצרים. הראשונה תיארה לעצמה שבני ישראל ימצאו איזו שהיא דרך לחצות את הים, ועל כן לא המתינו עד לכניסת ישראל לים, אלא הקדימו לחצותו כדי לארוב להם בצידו השני. אלו טבעו בים תחילה, עוד לפני מעבר בני ישראל בתוכו, ועליהם נאמר 'וזדים טבעת', כי רשעתם גברה ביותר עד שהיו מוכנים לסכן את נפשם כדי להשמיד את עם ישראל. הקבוצה השניה לעומתם המתינה על שפת הים, ולא נכנסה לתוכו אלא בעקבות בני ישראל לאחר שנבקע מפניהם. אלו טבעו לאחר מכן כאשר שחזר הים לאיתנו וסגר עליהם, ועליהם נאמר 'ויכסו מים צריהם'. אויבים ככל האויבים, ולא דווקא במדרגת 'זדים'.

ב.  נס קריעת ים סוף לא היה מובן מאליו. רש"י (שמות יד י) מביא בשם המכילתא, "ויסע מלאך אלוקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך האלוקים. אין אלוקים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה, אם להינצל אם להיאבד עם מצרים". כמו כן מובא במדרש, שטען שרו של ים לפני הקדוש ברוך הוא, מדוע עלי להיבקע מפני ישראל ולהטביע את המצרים? הלא הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. לאור זאת יכתן לפרש 'שזדים טבעת' מכוון לזמן שקדם לבקיעת הים. באותה שעה היה צד גדול לדון את ישראל כזדים ולהטביעם. אמנם לבסוף דן אותם הקדוש ברוך הוא לזכות כידידים והעבירם בתוך הים ביבשה.

ג.  עוד יתכן ש'זדים טבעת' מבטא את התחושה הסובייקטיבית של הזדים שהיו מקטני אמנה, וצעקו אל משה, "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שם פסוק יא). כאשר המצרים נושפים בערפיהם ומלפנים הים מאיים להטביעם, הרגישו עצמם בני ישראל כטבועים. הצלתם על ידי בקיעת הים, נחשבה בעיניהם כאילו הוציא אותם ה' מן המצולות.

ד.  שנינו במכילתא (מסכתא דויהי פרשה ד), שבשעה שנבקע ים סוף נבקעו כל המימות שבעולם, וכשחזרו מי ים סוף למקומם חזרו כל המימות למצבם הראשון. יתכן שבאותה שעה ניצלו שונאי ישראל במקומות אחרים בעולם מצב זה, וניסו לחצות ימים ונהרות, אך קודם שהספיקו להגיע ליעדם חזרו המים לכסות עליהם והטביעום. לפי זה 'זדים טבעת' נאמר על המצרים, ו'ויכסו מים צריהם' על שאר שונאי ישראל.

ה.  מובא בחז"ל שהמצרים התחילו לטבוע לפני שסיימו ישראל את מעבר הים. בעוד חלקו הקדמי של הים היה קרוע לפני ישראל, כבר שבו המים למקומם בחלקו האחורי וכיסו את המצרים שהיו בעקבותיהם. לפי זה יתכן שחלק מהם טבעו לפני יציאת ישראל מהים, וחלק מהם טבעו לאחר מכן (דרך שיחה בשם רבי חיים קנייבסקי).

ו.  כהמשך לתשובה הקודמת, שלשה ביטויים שונים נאמרו בשירת הים על טביעת המצרים. "ירדו במצולות כמו אבן" (שם טו), "תשלח חרונך יאכלמו כקש" (שם פסוק ז), ו"צללו כעופרת במים אדירים" (שם פסוק י). רש"י מפרש בשם המכילתא (מסכתא דשירה פרשה ה), שהרשעים שבין המצרים עלו וירדו במים זמן רב כקש שאינו ממהר לשקוע, כדי להגדיל את סבלם. הבינונים שבהם שקעו במים כמו אבן, ולא נמשך סבלם זמן רב. ואילו הכשרים שבהם צללו מיד בתוך המים כעופרת כבידה, ונמשך סבלם זמן קצר ביותר. לפי זה יתכן ש'זדים טבעת' מוסב על הכשרים והבינונים שבהם, שטבעו עוד לפני שגמרו ישראל לעבור בים סוף. לעומת זאת 'ויכסו מים צריהם' שנאמר לאחר 'וידידים העברת', מוסב על הרשעים שסיימו את טביעתם רק לאחר שיצאו ישראל מהים.    

ז.  גם לאחר שעברו ישראל את הים ועלו ליבשה, חששו ואמרו, כשם שאנו עולים מצד זה, כך יעלו המצרים מצד אחר, ויבואו להילחם בנו. כדי להרגיע את רוחם אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים, פלוט אותם ליבשה, כפי שנאמר (שם יד פסוק ל) "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". אמנם 'זדים טבעת' עוד לפני 'וידידים העברת', אך לראות בעיניהם לא ראו זאת ישראל אלא רק לאחר עלייתם מן הים. רק לאחר שהשתכנעו לגמרי ממראה עיניהם שחלפה הסכנה מעל לראשם נאמר, "על זאת שבחו אהובים ורוממו א-ל".

ח.  לחילופין, ראיית המצרים מתים על שפת הים נתנה לישראל חיזוק גם במימד הרוחני. לפי המבואר ברש"י (בראשית י טיז) רק הניצול בזכות עצמו רשאי לראות בעיניו את מפלת אויביו, אך מי שזכה לישועה רק בזכות אחרים אינו רואה את מפלת אויביו בעיניו. ההזדמנות שניתנה להם בראית מצרים לאחר טביעתם, הוכיחה להם שהם ראויים לישועה בזכות עצמם, ועודדה את רוחם באשר לבאות.