טוען תוכן…
אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא לחשוב שאדם עניו צריך לחשוב שהוא אינו שווה דבר.
אם הוא מוכשר – עליו להתעלם מכישרונו.
אם הוא חכם – עליו לשכנע את עצמו שאינו חכם.
אם הוא מצליח – עליו להקטין את הצלחתו.
אבל זו אינה בהכרח ענווה.
אדם יכול לדעת היטב שיש לו מעלות, ובכל זאת להיות עניו.
הענווה עוסקת פחות בשאלה "מה אני שווה?"
האדם העניו אינו חייב להקטין את עצמו.
הוא פשוט אינו צריך להגדיל את עצמו על חשבון האחר.
הרמח"ל מקדיש במסילת ישרים פרק שלם לענווה ומחלק אותה לשני חלקים מרכזיים: ענווה במחשבה וענוות המעשה. כלומר, הענווה מתחילה באופן שבו האדם תופס את עצמו, ואחר כך מתבטאת באופן שבו הוא מתנהג כלפי סביבתו.
גם "אורחות צדיקים" מציג את הענווה כהיפוכה של הגאווה וכשורש חשוב לעבודת האדם.
חוסר ביטחון אומר:
"אני לא מסוגל."
ענווה אומרת:
"אני מסוגל, אבל הכישרון שלי אינו הופך אותי לטוב יותר ממישהו אחר."
חוסר ביטחון אומר:
"מה שאני אומר לא חשוב."
ענווה אומרת:
"יש לי מה לומר, וגם לאחרים יש מה לומר."
חוסר ביטחון אומר:
"עדיף שלא אקח אחריות, אולי אכשל."
ענווה אומרת:
"אם קיבלתי יכולת ואחריות, עליי להשתמש בהן כראוי."
לכן אפשר להיות מנהיג ובעל ענווה.
אפשר להיות תלמיד חכם ובעל ענווה.
אפשר להיות בעל עסק מצליח ובעל ענווה.
אפשר להיות מוכשר מאוד ולהיות עניו.
השאלה איננה כמה כוחות יש לך.
השאלה היא מה הכוחות האלה עושים ליחס שלך כלפי עצמך וכלפי אחרים.
אין לו צורך להחזיק תשובה לכל שאלה.
הוא אינו חושש שהמילים "אני לא יודע" יקטינו אותו.
לפעמים דווקא מי שבטוח בעצמו מסוגל לומר זאת בפשטות.
הוא אמר דבר מסוים.
מישהו אחר הביא ראיה טובה יותר.
הוא אינו מרגיש שהפסיד.
מבחינתו אם התבררה האמת – הוא הרוויח.
אמרו לו:
"עשית עבודה מצוינת."
הוא אינו חייב לענות:
"מה פתאום, זה בכלל לא היה טוב."
אפשר לומר:
"תודה רבה, אני שמח שזה הועיל."
להכחיש כל מעלה איננו בהכרח ענווה.
לעיתים זו רק צורה אחרת של עיסוק בעצמי.
ייתכן שהוא יודע הרבה יותר מהאדם שמולו.
אבל הוא עדיין מקשיב.
אולי בתחום הזה דווקא יש לאחר ניסיון שאין לו.
אולי נאמר כאן דבר נכון.
אולי הוא יכול ללמוד ממנו מידה טובה.
חז"ל אמרו: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם".
הענווה מאפשרת לזה לקרות.
בשיחה הוא אינו חייב לדבר כל הזמן.
בישיבה הוא מסוגל לשאול אחרים לדעתם.
בבית הוא מסוגל להקשיב.
במקום העבודה הוא מסוגל לתת קרדיט.
הוא אינו זקוק להיות המרכז בכל מצב.
קל להיות מכובד כלפי אדם חשוב.
המבחן האמיתי הוא היחס לאדם הפשוט.
לעובד.
לילד.
לאדם המבוגר שמספר סיפור שכבר שמענו.
למי שחושב אחרת מאיתנו.
הענווה מתגלה באופן שבו האדם נותן ערך לאנשים שאינם יכולים להעניק לו מעמד.
הרמח"ל מסביר שענווה אמיתית אינה רק התנהגות חיצונית.
אדם יכול ללכת בראש כפוף ולדבר בקול שקט – ובפנים לחשוב שהוא החשוב מכולם.
לכן העבודה מתחילה במחשבה.
האדם מתבונן:
יש בי מעלות, אבל יש בי גם חסרונות.
מה שאני יודע הוא מעט ביחס למה שאינני יודע.
רבים מן הדברים שיש לי ניתנו לי ולא נוצרו רק בכוחי.
גם אדם שאני רואה בו חסרונות יכול להיות בעל מעלות שאין בי.
והעיקר:
מעלה שקיבלתי איננה רק סיבה לשבח.
היא גם מחייבת.
אם אדם קיבל שכל רב – האחריות שלו להשתמש בו נכון גדולה יותר.
אם קיבל כסף – יש לו אפשרות לעשות בו טוב.
אם קיבל כוח השפעה – מוטלת עליו אחריות כלפי אחרים.
במקום לומר:
"יש לי יותר, ולכן אני גדול יותר",
הענווה אומרת:
"קיבלתי יותר בתחום מסוים – ולכן אולי מצפים ממני ליותר."
אחרי המחשבה מגיע המעשה.
ענווה פנימית אמורה להופיע בהתנהגות.
הרמח"ל כולל במסגרת זו התרחקות מרדיפת הכבוד, נשיאת עלבון ומתן כבוד לאחרים.
בפועל זה יכול להיראות כך:
לא למהר לתפוס את המקום הטוב ביותר.
לא להיעלב מכל הערה.
להיות מסוגל להקשיב עד הסוף.
לתת לאחרים לדבר.
להודות כשמישהו אחר העלה רעיון מוצלח יותר.
לפרגן בלי להוסיף מיד סייג.
לומר "טעיתי".
לומר "אני לא יודע".
לומר "הרעיון הזה היה שלו".
אלו מעשים פשוטים, אבל דרכם הענווה עוברת מן הספר אל החיים.
באיגרת הרמב"ן מופיעה הדרכה להתייחס לכל אדם מתוך כבוד ולמצוא טעם לראות בו צד של מעלה.
אין הכוונה להתעלם מן המציאות.
ברור שאדם יכול לדעת שבתחום מסוים הוא בקיא יותר מן האחר.
המטרה היא להתרגל לכך שהאדם שמולי אינו מסתכם בתחום שבו אני מודד אותו.
ייתכן שהוא פחות חכם ממני בנושא מסוים – אבל סבלני יותר.
פחות מצליח – אבל בעל חסד גדול.
פחות משכיל – אבל ישר יותר.
אינני יודע את כל ניסיונותיו.
אינני יודע איזו דרך עבר.
אינני יודע מה הקב"ה מצפה ממנו ומה ממני.
המחשבה הזאת מאפשרת לאדם לכבד את האחר בלי לשקר לעצמו.
לא.
זו נקודה חשובה מאוד.
אם אדם רואה עוול – ענווה אינה דורשת ממנו לשתוק.
אם אדם אחראי על מקום מסוים – הוא צריך לקבל החלטות.
אם מישהו פוגע באחרים – לפעמים צריך לעצור אותו.
אם אדם יודע את האמת – אין עניין שיעמיד פנים שאינו יודע.
גם "אורחות צדיקים" מדגיש שאין להשתמש בענווה בצורה מעוותת במקום שבו האדם צריך לעמוד על דבר נכון.
לכן ענווה אינה חולשה.
אדם יכול להיות עניו מאוד ובאותו זמן תקיף מאוד כאשר הדבר נדרש.
ההבדל הוא בשאלה:
על מה אני נלחם?
על האמת?
על האחר?
על האחריות שלי?
או על הכבוד שלי?
פעם אחת ביום, כאשר אינך יודע – אל תנחש.
אמור:
"אני לא יודע."
שלוש מילים קטנות שמחנכות את האדם לכך שאין צורך להציג את עצמו כמי שיודע הכול.
בחר אדם שקשה לך איתו.
נסה למצוא בו מעלה אחת אמיתית.
לא דבר מזויף.
משהו שבו באמת אפשר להעריך אותו.
זו עבודה חזקה מאוד נגד תחושת העליונות.
גם אם אתה בדרך כלל מקבל ההחלטות, בקש לפעמים עצה מאדם אחר.
"מה אתה חושב?"
"איך אתה היית עושה את זה?"
"יש משהו שאני מפספס?"
עצם השאלה מלמדת את הנפש שלא כל החכמה נמצאת אצלה.
לא רק לחשוב בלב שהאחר עזר.
לומר:
"הרעיון הזה הגיע ממנו."
"הצלחתי הרבה בזכות העזרה שלה."
"הוא זה שהסב את תשומת לבי לנקודה הזאת."
אל תנסה להוכיח שאתה גדול.
ואל תנסה להוכיח שאתה קטן.
אמרו לך דבר טוב?
אפשר לומר:
"תודה."
ולעבור הלאה.
בשיחה הבאה, נסה לדבר קצת פחות ולהקשיב קצת יותר.
בישיבה הבאה, שאל מישהו אחר לדעתו לפני שאתה אומר את דעתך.
בבית, נסה להקשיב עד סוף המשפט גם אם כבר הבנת לאן השיחה הולכת.
בכל פעם שאתה מזהה מעלה בעצמך, שאל:
"איך אני יכול להשתמש בה לטובה?"
במקום:
"מה זה אומר עליי?"
לעבור ל:
"מה אני יכול לעשות עם זה?"
זהו שינוי קטן במחשבה, אבל הוא נוגע בשורש הענווה.
בכל יום בחר אדם אחד שאתה פוגש וחפש בו מעלה אחת אמיתית.
אין צורך לומר לו.
פשוט לזהות.
הוא סבלני.
היא נדיבה.
הוא מקשיב.
היא מסודרת.
הוא מתאמץ.
היא יודעת לפרגן.
כך הנפש מתרגלת לראות שהעולם מלא במעלות שאינן נמצאות רק אצלי.
האם אני מסוגל לומר "אני לא יודע"?
האם אני מסוגל לשנות את דעתי כאשר הוכיחו לי שטעיתי?
האם אני מקשיב באמת לאדם שצעיר ממני?
האם אני מסוגל לקבל מחמאה בלי להתנפח ובלי לבטל את עצמי?
האם אני נותן קרדיט כשמישהו אחר תרם להצלחה?
האם אני מסוגל לשמוח כשאדם אחר מקבל כבוד?
האם אני מכבד גם מי שאין לי ממנו שום תועלת?
האם אני שואל אחרים לדעתם?
האם אני יודע להכיר בכישרונות שלי בלי לחשוב שמשום כך אני טוב מאחרים?
כשאני מתעקש – האם זה באמת מפני שהנושא חשוב, או מפני שקשה לי לוותר?
אפשר לסכם את ההבדל במשפט אחד:
גאווה אומרת: יש לי מעלה – ולכן אני גדול ממך.
ענווה אומרת: יש לי מעלה – ולכן מוטלת עליי אחריות להשתמש בה נכון.
ענווה אינה למחוק את האישיות.
היא אינה להפוך את האדם לחלש.
והיא אינה לחיות בתחושה שהוא אינו שווה דבר.
להפך.
האדם העניו יודע מי הוא, מכיר בכוחותיו, מודע לחסרונותיו ויודע שגם לאנשים סביבו יש עולם שלם של מעלות.
הוא אינו צריך להקטין את עצמו.
והוא גם אינו צריך להקטין אף אחד אחר כדי להרגיש גדול.
מקורות: מסילת ישרים, פרק כ"ב – בביאור מידת הענווה; אורחות צדיקים, שער הענווה; איגרת הרמב"ן; אבות ד, א.
