טוען תוכן…
כעס הוא אחד הרגשות החזקים ביותר בנפש האדם.
הוא מגיע במהירות.
לפעמים בתוך שניות.
אמרו לנו דבר.
מישהו התנהג שלא כראוי.
הילד לא הקשיב.
מישהו חתך אותנו בכביש.
העובד שוב טעה.
בן הזוג עשה דבר שביקשנו ממנו פעמים רבות שלא לעשות.
ופתאום הגוף כולו מגיב.
הדופק עולה.
הקול משתנה.
המחשבות נעשות חדות.
והאדם מרגיש שהוא חייב להגיב עכשיו.
כאן נמצאת הסכנה.
הבעיה בכעס אינה רק עצם התחושה.
הבעיה היא שהכעס עלול לקחת מאיתנו את הבחירה.
ברגע אחד האדם אומר משפט שהוא לא היה אומר בדעה צלולה.
מבייש.
מעליב.
צועק.
מאיים.
מקבל החלטות.
או עושה מעשה שאחרי כמה דקות הוא כבר מצטער עליו.
לכן עבודת הכעס אינה בהכרח להגיע למצב שבו לעולם איננו מרגישים כעס.
המטרה היא ללמוד שהכעס אינו המנהל.
אני יכול להרגיש כעס – ועדיין לבחור כיצד לפעול.
הכעס אינו תמיד הבעיה הראשונה
לפעמים הכעס הוא רק התוצאה.
מתחתיו מסתתר דבר אחר.
עלבון.
גאווה.
עייפות.
לחץ.
תחושת חוסר אונים.
פחד.
קנאה.
ציפייה שלא התממשה.
לדוגמה:
האדם אומר:
"אני כועס כי הוא איחר."
אבל אולי הכאב העמוק יותר הוא:
"אני מרגיש שלא מכבדים את הזמן שלי."
או:
"אני שוב נשאר לבד להתמודד."
או:
"אני מפחד שהמצב יוצא משליטה."
כשמזהים את השורש, אפשר לטפל בו בצורה נכונה יותר.
כעס ותקיפות – לא אותו דבר
חשוב מאוד להבחין בין כעס לבין תקיפות.
לפעמים אדם צריך לומר:
"לא."
"זה לא מקובל."
"את ההתנהגות הזאת צריך להפסיק."
"אני מבקש שלא תדבר אליי כך."
אפשר לומר את הדברים בתקיפות – בלי לאבד שליטה.
הרמח"ל במסילת ישרים מבחין בין מי שנשלט על ידי הכעס לבין מצב שבו אדם מראה כלפי חוץ תקיפות לצורך חינוך או הנהגה, בעוד שבתוכו דעתו נשארת מיושבת.
כלומר:
אפשר להיות תקיף בלי להיות כעסן.
איך הכעס נראה בחיי היום־יום?
לפעמים אדם אומר דברים קשים מאוד בזמן כעס ומסביר:
"מה לעשות? זו האמת."
אבל השאלה אינה רק האם העובדות נכונות.
השאלה היא:
האם הייתי אומר את אותן המילים, באותו ניסוח, אם הייתי רגוע?
אם לא – ייתכן שהכעס הוא שדיבר.
ככל שהציפייה גבוהה יותר והאכזבה חוזרת, הכעס מצטבר.
לפעמים הכעס הנוכחי אינו שייך רק למה שקרה עכשיו.
הוא נושא איתו עשרה מקרים קודמים.
ואז אירוע קטן מקבל תגובה גדולה מאוד.
דווקא בבית האדם מרשה לעצמו לעיתים לומר דברים שלא היה אומר בעבודה או לאדם זר.
הוא יודע להתאפק מול לקוח.
מול מנהל.
מול אדם חשוב.
אבל בבית – מתפרץ.
זו נקודה חשובה לבדיקה:
אם אני מסוגל להתאפק במקום אחד, סימן שיש לי יכולת מסוימת של שליטה.
השאלה היא כיצד להביא אותה גם למקום שבו אני מרגיש בטוח.
מישהו חתך.
לא אותת.
נסע לאט.
פתאום אדם רגוע הופך למישהו אחר.
למה?
כי יש תחושה של חדירה למרחב ושל חוסר שליטה.
הכביש הוא מקום מצוין לתרגול:
אין כמעט אפשרות לתקן את הנהג השני.
יש אפשרות אחת:
לנהל את התגובה שלי.
מישהו עשה טעות.
השאלה היא:
האם הכעס שלי יעזור לו לתקן?
לפעמים כן צריך להעיר.
אבל צעקה אינה תמיד כלי חינוכי.
לעיתים היא רק פורקת את המתח שלי על האדם שטעה.
המחיר של הכעס
אפשר לבקש סליחה.
אבל האדם השני כבר שמע.
יש משפטים שנשארים שנים.
בזמן כעס האדם רואה את המציאות בצורה צרה.
הכול נעשה קיצוני:
"אתה תמיד..."
"את אף פעם..."
"אין לך אכפת..."
"כולם..."
המילים האלה כמעט תמיד גדולות מן המציאות.
כאשר אדם יודע שכל טעות תגרור התפרצות, הוא מפסיק לדבר בחופשיות.
הילד מתחיל להסתיר.
בן הזוג חושש לומר.
העובד מנסה לכסות על טעויות.
בסופו של דבר הכעס עלול דווקא להרחיק את המידע שהאדם צריך כדי לתקן.
אחרי הכעס מגיעים לעיתים:
חרטה.
עייפות.
אשמה.
מחשבות חוזרות.
ונזק ליחסים.
הכעס מבטיח תחושה רגעית של כוח – אבל פעמים רבות משאיר אחריו חולשה.
איך עובדים על מידת הכעס?
לכל אדם יש סימנים.
הקול עולה.
הגוף מתחמם.
הנשימה מתקצרת.
הלסת מתכווצת.
המחשבה מתחילה לומר:
"די!"
המטרה היא לזהות את הכעס לפני שלב ההתפרצות.
ככל שתופסים אותו מוקדם יותר, כך קל יותר לעצור.
זהו כלל יסוד:
לא כל בעיה חייבים לפתור עכשיו.
אפשר לומר:
"אני כועס כרגע. נדבר על זה בעוד עשרים דקות."
או:
"אני רוצה לחשוב לפני שאני עונה."
לדחות תגובה אינה בריחה.
לעיתים זו הדרך היחידה לנהל שיחה נבונה.
יש קשר חזק בין הגוף לרגש.
כאשר הקול עולה, הכעס נוטה לעלות איתו.
נסה בכוונה לדבר מעט יותר לאט ובקול נמוך.
גם אם בפנים אתה עדיין כועס.
לעיתים הגוף עוזר לנפש להירגע.
בזמן כעס נסה לא להשתמש ב:
"תמיד."
"אף פעם."
"כולם."
"כלום."
במקום:
"אתה אף פעם לא מקשיב",
אמור:
"במקרה הזה הרגשתי שלא הקשבת לי."
המשפט השני ניתן לפתרון.
הראשון תוקף את כל האישיות.
במקום:
"אתה עצלן."
אמור:
"המטלה הזאת עדיין לא נעשתה."
במקום:
"את לא מתחשבת."
אמור:
"כשהחלטת בלי לשאול אותי, הרגשתי שלא התחשבו בי."
כך אפשר לטפל בבעיה בלי להפוך אותה להתקפה אישית.
לפני שאתה מגיב שאל:
מה המטרה שלי?
שהילד ילמד?
שהעובד יתקן?
שבן הזוג יבין?
שהמצב לא יחזור?
או שאני פשוט רוצה לפרוק?
אם המטרה היא תיקון – צריך לבחור תגובה שמקדמת תיקון.
לא כל עבודת המידות היא מחשבה רוחנית עמוקה.
לפעמים האדם כועס יותר פשוט משום שהוא:
רעב.
עייף.
לחוץ.
ממהר.
עמוס.
הכרת התנאים האלה אינה תירוץ להתפרצות.
אבל היא מאפשרת מניעה.
אם אני יודע שאני קצר רוח כשאני רעב – כדאי שלא לפתוח שיחה רגישה באותו זמן.
מקורות: אבות ב, י, מסילת ישרים פרק י"א, אורחות צדיקים, שער הכעס, איגרת הרמב"ן – "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת".
