לעומת הפעם הבודדת בה נזכרת בברכה זו העובדה שה' ממית את האדם בבוא יומו, חמש פעמים אנו חוזרים ומזכירים היותו מחיה מתים. דומה כי ריבוי שכזה בחזרה על אותן מילים באותה ברכה, אין לו אח ורע בשום מקום אחר בתפילה. מה היא אם כן הסיבה לריבוי מופלג זה?
א. מאחר שהצדוקים וכתות נוספות של מינים וכופרים לא האמינו בתחיית המתים (ראה קדמוניות היהודים פרק יח אות טז), מן ההכרח להדגיש שב ושוב את תוקפה של אמונה זו שבה תלויים כל חיי העולם הבא. כדברי המשנה (סנהדרין צ א), "אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה" וכו'.
ב. הברכה השניה בה נזכרת תחיית המתים, עיקרה הוא שבח גבורות ה', כענין פתיחתה "אתה גבור לעולם ה'". גבורה אמיתית היא עליונות מוחלטת על כוחות הטבע, והיכולת להכנעתם. שיאה של יכולת זו באה לידי ביטוי בתחיית המתים, שהינה ההיפוך הקיצוני ביותר לחוקי הטבע. לא קרה בהיסטוריה וגם לא יקרה לעולם, שיצליח הרופא הגדול ביותר להשיב לחיי בן אדם מת, על פי חוקי הרפואה והמדע. פסגת גבורה זו המיוחסת לה' לבדו ראויה לאיזכור פעמים רבות.
ג. חמש הזכרות אלו רומזות לחמש בחינות של תחיית המתים המתרחשות כולם באמצעות יד ה' [1].
א. שינה היא אחד מששים שבמיתה. הנשמה עולה כל לילה למרומים, וחוזרת אלינו מדי בוקר בבוקרו [2]. כך שתופעת תחיית המתים הינה תופעה יומיומית, כמעט מבלי שנשים לב אליה.
ב. "הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה המתים" (ברכות נח ב). המהרש"א (חידושי אגדות שם ד"ה לאחר) תולה את טעמה של ברכה זו, בעובדה שתוך י"ב חדשים אלו עברו עליו ראש השנה ויום הכיפורים, בהם נידון כל אדם לחיים או למיתה. הרי שהזכיה בדין וההצלה ממיתה נחשבות לתחיה מחודשת. יתר על כן, מנת החיים שנקצבה לאדם בראש השנה הקודם נמשכת שנה אחת בלבד, ובראש השנה הבא הוא זוכה לחיים חדשים.
ג. בברכה זו אנו כוללים גם גבורות גשמים, "משיב הרוח ומוריד הגשם". גם ליבול האדמה יש חיים משלו, וכל מנת גשמים מחזירה אותו לחיים, והופכת אותו מדומם לצומח.
ד. תחיית המתים מתרחשת לפעמים באופן חלקי. אבר שחדל לתפקד נחשב כמת, וה' ברוב חסדו מחזיר אותו לעתים לחיים. לפעמים כל גופו של האדם חדל לתפקד, והוא נחשב למת קליני למרות שעדיין יש רוח חיים באפו. לא אחת אנו שומעים על ניסי שמים המחזירים אדם זה לחיים נורמליים [3].
ה. מעל כולן היא תחיית המתים שלעתיד לבוא, בה יקומו המתים מקברם, ויקיצו וירננו כל שוכני עפר.
ד. גם התפילה על הגאולה העתידה חוזרת ונשנית בתפילת שמונה עשרה בחמש צורות התייחסות שונות. בברכה השביעית אנו מביעים את משמעותה הכללית, "גאלנו גאולה שלימה מלפניך". בברכה העשירית אנו מתייחסים בעיקר לקיבוץ הגלויות הכרוך בה, ואמרים "וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ". בברכה הארבע עשרה אנו מבקשים על בנין ירושלים שהינה סמל לגאולה השלימה, ומבקשים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". בברכה החמש עשרה אנו מבקשים על כינון מלכות בית דוד מחדש, ובברכה השבע עשרה על החזרת השכינה לציון וחידוש העבודה בבית המקדש. תחיית היחיד שקולה כנגד תחיית עם ישראל כולו. כשם שהתחיה הלאומית מורכבת מחמישה שלבים, כמו כן התחיה האישית כוללת חמישה רבדים.
ה. אחד המקורות לתחיית המתים הוא מקל וחומר, אם הקדוש ברוך מחיה את הנולדים שמעולם לא חיו, כל שכן שהוא עתיד להחיות את המתים שכבר חיו (סנהדרין צא א). נמצא שהבסיס לאמונה בתחיית המתים הוא האמונה בבריאת ה' את האדם, וכל הכופר בתחיית המתים כופר חלילה בבורא עולם. נמצא שאמונה זו היא מיסודי הדת, ועל כן יש צורך לחזור ולשנן אותה השכם והערב, וכל המרבה הרי זה משובח.
ו. בהדגישנו את נאמנות ה' כלפינו בקיום הבטחתו על תחיית המתים, אנו מחזקים את נאמנותנו כלפיו בשמירת תורתו וקיום מצוותיו.
ז. בארבעה מקרים בכתובים אנו מוצאים את תופעת תחיית המתים.
א. אליהו התפלל לה' על בן האשה הצרפית שמת, והחזיר אותו לחיים (מלכים א' יז יז-כג).
ב. האשה השונמית שאירחה את אלישע הנביא בביתה בכבוד גדול, נפקדה בבן על פי ברכתו, ולאחר שמת בן זה גהר עליו אלישע כשפיו על פיו, עיניו על עיניו וכפיו על כפיו, עד שהחזירו לתחיה (מלכים ב ד לב לז).
ג. המת שהושלך לקברו של אלישע הנביא קם לתחיה ברגע שנגע בעצמותיו של אלישע, ועמד על רגליו ויצא מקברו [4] (מלכים ב' יג כא).
ד. יחזקאל החזיר לחיים המתים בעמק העצמות (יחזקאל לז י).
הפעם החמישית תבוא במהרה בימינו באופן גורף, בה יקומו וירננו כל שוכני עפר, ויבולע המוות לנצח. כנגד חמש פעמים אלו אנו חוזרים ומזכירים את תחיית המתים בברכה זו חמש פעמים.
ח. חמש ההזכרות מכוונות כנגד חמשת חושי האדם, ראיה, שמיעה, טעם ריח ומישוש. כל המתים שיקומו לתחיה יתרפאו מכל מומיהם הקודמים, ויהיו בריאים ושלמים בגופם. ככתוב (ישעיה לה ה-ו) "אז תפקחנה עיני עוורים, ואזני חרשים תפתחנה. אז ידלג כאיל פסח, ותרון לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה" (סנהדרין צא ב).
ט. אם נביא בחשבון גם את המילים "מקיים אמונתו לישני עפר" שמשמעותן דומה, נמצא ששש פעמים מוזכר ענין תחיית המתים בברכת 'מחיה המתים, כנגד ששת המקורות לתחיית המתים מן הכתובים, כדלהלן:
א. "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים לב לט). כשם שמחץ ורפואה הם באדם אחד, כמו כן מיתה וחיים יהיו באותו אדם (סנהדרין שם).
ב. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו א), 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה (שם).
ג. "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד ה), 'היללוך' לא נאמר אלא 'יהללוך'. מכאן לתחיית המתים מן התורה (שם).
ד. "קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו" וגו' (ישעיה נב ח). 'ריננו' לא נאמר אלא 'ירננו', מכאן לתחיית המתים מן התורה.
ה. יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו), יחי ראובן בעולם הזה, ואל ימות לעולם הבא (שם צב א).
[1] גם בכתובים אנו מוצאים דוגמה להזכרה חוזרת ונשנית של תופעת תחיית המתים. "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיה כו יט). הגמרא (כתובות קיא א) מפרשת בכפל לשון זה, 'יחיו מתיך' אלו מתים שבארץ ישראל, ו'נבלתי יקומון' אלו מתים שבחוץ לארץ. אפשרות נוספת המובאת שם, 'נבלתי יקומון' אלו נפלים שנולדו מתים, שגם הם יקומו לתחיית המתים.
[2] מסיבה זו אנו מברכים את ה' מדי בוקר, ואומרים "מודה אני לפניך מלך א-ל חי וקיים שהחזרתי בי את נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
[3] הגמרא מרחיבה את מושג תחיית המתים גם לריפוי מצרעת, משום שמצורע חשוב כמת, ומשום כן היא מחשיבה את ריפוי אלישע את נעמן מצרעתו למעשה השקול לתחיית המתים שעשה אליהו לבן הצרפית.
[4] אך נחלקו אמוראים בטיבה של תחית מתים זו. יש אומרים שחי לגמרי והלך אל ביתו, ויש אומרים שמיד לכשיצא מקברו של אלישע חזר למיתתו, וכל תחייתו הזמנית היתה רק כדי שלא יקבר יחיד עם צדיק כאלישע (סנהדרין מז א).
