טוען תוכן…
יש אנשים שחושבים שעבודת ה' בבית הכנסת מתחילה כאשר הם פותחים את הסידור.
אבל לפעמים עבודת ה' מתחילה דווקא ברגע שבו הם מחליטים לסגור את הפה.
המשנה ברורה כותב שהירא והחרד לדבר ה' ישים תמיד עיניו ולבו שלא לדבר דברים בטלים בבית הכנסת ובבית המדרש, ושהמקום יהיה מיוחד אצלו לתורה ולתפילה.
זו אינה רק הימנעות מעבירה.
זו יצירת אווירה.
כאשר אדם אחד שומר על פיו, הוא מאפשר גם לאחרים להתפלל.
וכאשר בית כנסת שלם מקפיד על כך, האדם שנכנס אליו מרגיש מיד:
כאן מתפללים.
כאן לומדים.
כאן עומדים לפני ה'.
לכן שתיקה בבית הכנסת אינה בהכרח "חוסר מעשה".
לפעמים היא עצמה מעשה של כבוד.
מעשה של יראת שמים.
מעשה של התחשבות באדם שמתפלל לידך.
ומעשה של שמירה על קדושת המקום.
יש דיבורים שמוסיפים קדושה – ויש דיבורים שמחלישים אותה.
ויש רגעים שבהם המילה הקדושה ביותר שאדם יכול לומר היא דווקא – שום מילה.
מקורות: משנה ברורה, אורח חיים סימן קנא ס"ק ב, שולחן ערוך, אורח חיים קנא סעיף א, שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה פרק ד סעיף יא.
סרטון קצר
