מאת הרב אברהם סילברשטיין שליט"א24.8.2026תפילהזמן קריאה · 4 דקות1 צפיות
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֺקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר נָתַן לַשּכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה"[1].
שאלה
מה המיוחד בהבחנה בין יום ובין לילה? הלא מדרך הטבע כל יצור אשר רוח חיים באפו יודע להבחין ביניהם. בין אם נפרש כפירוש רש"י (ברכות ס ב ד"ה לשכוי) ש'שכוי' הוא תרנגול, ובין אם נפרש כפירוש הראשונים (שם) שהוא לב האדם [2], יש להבין את משמעותה של ברכה זו.
א. דווקא משום שהבחנה זו נראית לעינינו כתופעה טבעית יש לברך עליה. ברכה זו הינה הראשונה מסדר ברכות השחר, שתכליתן שבח והודאה לבורא על תופעות יומיומיות שברא בטבע. אמנם אדם רגיל לראות בהן דבר מובן מאליו, שאינו מחייב תשומת לב מיוחדת. אך ברכות אלו נועדו להזכיר לנו, שגם הטבע אינו מובן מאליו, וללא יד הבורא המנהלת אותו באופן תמידי לא יהיה לו קיום.
ב. התרנגול אינו ממתין לעלות השחר, אלא מתחיל לקרקר רגע אחד קודם לכן. תופעה זו מזכירה את אימרת חז"ל (אבות פ"ה משנה יט), "איזהו חכם הראוה את הנולד", תכונה שרצוי ללמוד אותה מהתרנגול הרואה רגע אחד קדימה.
ג. אור היום וחושך הלילה מסמלים את הניגוד שבין טוב לרע. חוסר ההבחנה בין יום ולילה הינו משל לטשטוש התחומים בין טוב ורע, וכבר התריע על כך הנביא (ישעיה ה כ), "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך". בהתאם לכך ההבחנה בין יום יום ולילה מסמלת את ההבחנה בין טוב לרע, הדורשת חכמה מופלגת.
ד. התרנגולים אינם שומרים לעצמם את הידיעה על בוא היום, אלא מכריזים עליה בקולי קולות לאזני כל באי עולם. על השעון המעורר של הטבע אנו מברכים את ה' [3].
ה. התרנגול איננו מסתפק בעצם הידיעה על בוא היום, אלא מממש אותה במעשה, ומתחיל לקרקר בקולו. ההבחנה בין יום ללילה אמורה לכוון את מעשינו, לעשות ביום את המעשים המתאימים לימים, ובלילה את המעשים המתאימים ללילות [4]. "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג א).
ו. ההודאה היא על עצם זריחת אור השמש בעלות השחר. אולם מאחר שאי אפשר להכיר בטובתו של האור אלא על רקע החושך שקדם לו, אנחנו כוללים בברכה זו את היום והלילה יחדיו, ואת ההבחנה ביניהם. אמנם אנו מייחסים ברכה זו לבינת התרנגול, אך כבר כתבו התוספות (ברכות ס ב ד"ה כי שמע) שאיננו עיקר בברכה זו. גם מי שלא שומע את קול התרנגול צריך לברך על עצם בוא היום.
ז. התרנגול מכריז על בוא הבוקר במקום שבו הוא נמצא, בעוד שמקומות אחרים על פני כדור הארץ עדיין שורר החושך. יש בתופעה זו כדי ללמד רציפות עבודת ה' בעולם. אין העולם יכול להתקיים ללא תורה ותפילה אף לא לרגע אחד, וכנגד המקום בו בני אדם נמים את שנתם, במקום אחר בוקע קול התורה במלוא עוזו.
ח. התרנגול לא רכש את יכולת ההבחנה בין יום ללילה בשום מקום. יכולת זו נובעת מאינסטינקט מולד הטבוע בו מעצם בריאתו. תופעה זו הינה משל ליכולת הבסיסית של האדם להבחין בין טוב לרע, שניתנה לו יחד עם כח הבחירה החפשית.
[1] לכאורה סדר הדברים הנכון הוא 'בין לילה ובין יום', שהרי התרנגול קורא בסיום הלילה והתחלת היום. אך יתכן שהנוסח 'בין יום ובין לילה' רומז לכך שיש לתרנגול גם את היכולת להבחין בסוף היום ותחילת הלילה, למרות שאינו משמיע אז את קולו.
[2] ככתוב (איוב לח לו) 'מי נתן לשכוי בינה'. אמנם רש"י מבסס את פירושו על דברי הגמרא (ראש השנה כו א) שיש מדינות בהן קרואים לתרנגול 'שכוי', אך לדעת הראשונים אין זה אלא שם מושאל, שכשם שלב האדם יודע להבחין בין יום ללילה גם התרנגול יודע להבחין בו, ובהפציע הבוקר הוא מקרקר בקולו.
[3] אמנם הרא"ש (ברכות פ"ח סי' כג) כתב, שעיקר תועלת קריאת התרנגול היא למי שישן בבית אפל, ואינו יכול להבחין מעצמו בבוא הבוקר. מדבריו משמע שהברכה אינה על מה שהתרנגול מעיר אותנו משנתנו.
[4] הדברים נכונים גם לגבי מצוות רבות, שיש מהן הנוהגות רק בימים, ויש הנוהגות רק בלילות.
