טוען תוכן…
לפני שמנסים להיות סבלניים יותר, צריך ללמוד לזהות את הרגע שבו חוסר הסבלנות מתחיל.
הוא לא תמיד מתחיל בכעס.
לפעמים הוא מתחיל במחשבה:
"נו כבר."
"כמה זמן זה לוקח?"
"למה צריך להסביר שוב?"
"אי אפשר להזדרז קצת?"
לפעמים הוא מתחיל בגוף:
אנחנו מזיזים את הרגל.
מסתכלים שוב ושוב על השעון.
קוטעים.
נאנחים.
מתחילים לעשות כמה דברים במקביל.
המטרה בשלב הראשון אינה לשנות.
רק לזהות:
באיזה רגע אני מתחיל להרגיש שהקצב של המציאות מפריע לי?
במשך שבוע, בכל פעם שאתה מרגיש חוסר סבלנות, רשום רק שלושה דברים:
מה קרה?
כלפי מי או מה הייתי חסר סבלנות?
מה רציתי שיקרה מהר יותר?
לדוגמה:
"הילד התלבש לאט ורציתי שכבר נצא."
"האתר נטען לאט והתחלתי ללחוץ שוב ושוב."
"מישהו סיפר סיפור ארוך ורציתי שיגיע כבר לנקודה."
מה היה הרגע היום שבו הכי רציתי שהמציאות תזוז מהר יותר?
אתה מתחיל לשים לב לחוסר הסבלנות לפני שהוא הופך להתפרצות או להתנהגות לא נעימה.
לא כל חוסר סבלנות נובע מאותו מקום.
לפעמים אני ממהר באמת.
לפעמים אני לחוץ.
לפעמים אני עייף.
לפעמים אני רוצה לשלוט.
ולפעמים אני פשוט רגיל לכך שהכול קורה מהר.
בכל פעם שאתה חסר סבלנות, השלם:
"אני רוצה שזה יקרה מהר כי..."
אני מפחד לאחר.
אני רוצה לסיים.
אני מרגיש שאין לי שליטה.
אני חושש שמשהו יתקלקל.
אני כבר עייף.
מה היה היום מתחת לחוסר הסבלנות שלי – לחץ, עייפות, שליטה, פחד או הרגל?
אתה מפסיק לראות כל חוסר סבלנות כבעיה אחת ומתחיל להבין מה מפעיל אותה.
המוח שלנו נוטה להפוך דברים רבים לדחופים.
אבל לא כל דבר באמת חייב להסתיים עכשיו.
יש הבדל בין:
"אני חייב להגיע לרופא בזמן"
לבין:
"אני רוצה שהאדם הזה יענה לי כבר."
כאשר אתה מרגיש דחיפות, שאל:
"מה יקרה אם זה ייקח עוד עשר דקות?"
אם התשובה היא:
"שום דבר משמעותי" – כנראה שהדחיפות היא בעיקר פנימית.
כמה מהדברים שהרגישו דחופים היום היו באמת דחופים?
אתה מתחיל לתת פחות כוח לתחושת "עכשיו" כאשר אין באמת צורך בכך.
הרבה אנשים אינם יודעים פשוט להמתין.
מיד מוציאים טלפון.
בודקים.
מרעננים.
שולחים שוב.
מחפשים גירוי חדש.
אבל סבלנות נבנית גם מהיכולת להיות בתוך המתנה בלי להילחם בה.
פעם ביום בחר המתנה אחת קצרה:
תור.
מעלית.
רמזור.
המתנה לתשובה.
ובמשך דקה אחת אל תנסה "לברוח" מההמתנה.
רק שים לב לנשימה ולסביבה.
האם היום הצלחתי להיות בתוך המתנה בלי להפוך אותה למטרד?
המתנה קצרה כבר אינה גורמת מיד לאי־שקט.
חוסר סבלנות כלפי אנשים מתבטא פעמים רבות בכך שאנחנו כבר יודעים מה השני עומד לומר.
ואז אנחנו:
קוטעים.
משלימים משפטים.
עונים לפני שסיים.
בחר שיחה אחת ביום שבה אתה מקפיד על שלושה דברים:
לא לקטוע.
לא להשלים משפט.
לחכות שתי שניות לאחר שהאדם סיים לפני שאתה עונה.
האם היום נתתי למישהו לדבר בקצב שלו?
אתה מקשיב יותר למה שהאדם אומר ופחות למה שאתה כבר רוצה לענות.
סבלנות נבחנת במיוחד כאשר צריך לחזור על דבר שכבר הסברנו.
לילד.
לעובד.
לאדם מבוגר.
לתלמיד.
כאשר אתה צריך להסביר דבר בפעם נוספת, נסה לעשות זאת בלי לפתוח במשפט:
"כבר אמרתי לך."
או:
"כמה פעמים צריך להסביר?"
פשוט הסבר שוב.
האם היום גרמתי למישהו להרגיש רע רק משום שהוא היה צריך הסבר נוסף?
אתה מסוגל לחזור על דבר בלי שהטון שלך משדר זלזול.
אחת הסיבות לחוסר סבלנות היא שאנחנו מצפים מאנשים להיות כמונו.
אבל לכל אדם יש קצב אחר.
יש מי שמחליט מהר.
יש מי שצריך זמן.
יש מי שלומד דרך הסבר.
יש מי שלומד דרך ניסיון.
בחר אדם אחד שאתה חסר סבלנות כלפיו.
כתוב:
"מה הקצב שלו?"
ואז:
"מה אני מצפה ממנו שאולי אינו מציאותי?"
האם דרשתי היום ממישהו להתנהל בקצב שלי במקום בקצב שמתאים לו?
פחות תסכול מאנשים שפועלים אחרת ממך.
כאשר אדם מצפה לתוצאה, הוא בודק שוב ושוב:
האם כבר ענה?
האם כבר השתנה?
האם כבר סיים?
האם כבר הגיע?
הבדיקה עצמה יוצרת חוסר סבלנות.
בחר דבר אחד שאתה רגיל לבדוק שוב ושוב.
קבע מראש זמן שבו תבדוק אותו.
לדוגמה:
"אני לא בודק שוב את ההודעה במשך שעה."
האם נתתי היום לתהליך להתקדם בלי לבדוק אותו כל כמה דקות?
פחות צורך לוודא שוב ושוב שהדברים זזים.
לפעמים חוסר סבלנות אינו מידה בלבד.
הוא תוצאה של תכנון גרוע.
יצאנו מאוחר.
קבענו פגישות צפופות.
לא השארנו מקום לטעויות.
ואז כל עיכוב קטן נהפך למקור כעס.
בחר אזור אחד ביום שבו אתה תמיד לחוץ.
הוסף אליו מרווח קבוע.
לצאת עשר דקות מוקדם יותר.
לא לקבוע שתי משימות צמודות.
להכין דברים ערב קודם.
איזה לחץ היום נבע מהמציאות – ואיזה לחץ יצרתי בגלל תכנון צפוף מדי?
פחות אנשים מרגישים לך כאילו הם "מעכבים אותך".
חוסר סבלנות גורם לנו לחשוב:
"או שזה הסתדר – או שלא."
אבל רוב התהליכים בנויים מצעדים.
בחר תהליך אחד:
עבודה עצמית.
חינוך.
לימוד.
פרויקט.
כתוב בכל יום שינוי קטן אחד שכבר קרה.
גם אם הוא מינימלי.
איזה צעד קטן היום לא הייתי רואה אילו הסתכלתי רק על התוצאה הסופית?
אתה מתחיל להעריך תהליך ולא רק סיום.
לעיתים אנחנו סבלניים לאחרים הרבה יותר מאשר לעצמנו.
נכשלנו פעם אחת וכבר אומרים:
"אני לא משתנה."
כאשר נכשלת בעבודה על מידה, אל תשאל:
"למה אני עדיין כזה?"
שאל:
"מה אני יכול ללמוד מהאירוע הבא?"
האם היום נתתי לעצמי מקום להשתפר, או דרשתי שלמות מיידית?
כישלון כבר אינו גורם מיד לייאוש.
סבלנות אינה לחכות תמיד.
לפעמים צריך לעשות.
להתקשר.
להציב גבול.
לטפל.
לקבל החלטה.
במצב מתמשך שאל:
"האם ההמתנה כרגע מאפשרת תהליך – או שהיא רק דוחה פעולה נחוצה?"
האם היה היום מצב שבו חיכיתי נכון – ומצב שבו דווקא היה צריך לפעול?
אתה מפסיק לבלבל בין סבלנות לבין דחיינות.
