יהודי שנמכר לעבדות, כגון אדם שמצבו הכלכלי קשה ומכר את עצמו, או גנב שאין בידו להשיב את הגניבה ובית הדין מוכרו כדי לשלם את חובו. עבד עברי אינו עבד ככל עבד אחר, אלא יש לו זכויות רבות: אסור לאדונו לעבוד בו עבודת פרך, ועל האדון לדאוג לצרכיו. בדרך כלל תקופת עבדותו של המוכר עצמו היא שש שנים, והוא יוצא לחופשי בשנה השביעית, וכן הוא משתחרר בשנת היובל. חז"ל הפליגו בחובת היחס אליו ואמרו: "קנה עבד – קנה אדון לעצמו".
עֶבֶד נִרְצָע
עבד עברי שהשלימו שש שנות עבודתו והגיע זמן יציאתו לחירות, אך הוא מבקש להמשיך לעבוד אצל אדונו. במקרה כזה, אם התקיימו התנאים הנדרשים, רוצעים את אוזנו במרצע ליד הדלת או המזוזה, והוא ממשיך לעבוד את אדונו עד היובל. התורה מבטאת בכך את גנותו של מי שבחר להישאר בעבדות אף שניתנה לו אפשרות לצאת לחירות.
עֶגְלָה עֲרוּפָה
מצווה הנוהגת כאשר נמצא אדם הרוג בשדה ולא ידוע מי הרגו. זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת החלל מביאים עגלה שלא נעשתה בה מלאכה, עורפים אותה בנחל איתן ומתפללים ומצהירים שלא ידיהם שפכו את הדם. בכך מבטאים הזקנים את אחריותה של החברה לכך שלא יישלח אדם לדרכו ללא הגנה, ליווי או צורכי מחיה, ומבקשים כפרה על הדם שנשפך.
עדים שהעידו בבית דין עדות שקר במטרה לגרום לאדם עונש, ובאו עדים אחרים והוכיחו שלא ייתכן שהעדים הראשונים ראו את המעשה שעליו העידו, משום שבאותו זמן היו במקום אחר. התורה קובעת דין מיוחד לעדים אלו: "כאשר זמם לעשות לאחיו" – העונש שנועדו לגרום לנאשם מוטל עליהם, בכפוף לדיני עדים זוממים.
עִיר הַנִּדַּחַת
עיר בישראל שרוב תושביה הודחו לעבוד עבודה זרה ועבדו אותה. התורה קובעת לעיר כזו דין מיוחד וחמור, הכולל ענישה של העובדים עבודה זרה והשמדת רכושם, וכן איסור לבנות את העיר מחדש. דיני עיר הנדחת מורכבים מאוד ונקבעו להם תנאים רבים, ולכן דין זה אינו חל בכל מקרה שבו אנשים בעיר עבדו עבודה זרה.
עֲגוּנָה
אישה שבעלה נעלם או נעדר ואין ידיעה ברורה אם הוא חי או מת, או אישה שבעלה אינו נותן לה גט אף שאינו חי עמה, ובשל כך אינה יכולה להינשא לאחר כדין. בדיני עגונה הקלו חכמים במקרים מסוימים על סמך עדויות וראיות שונות, משום שחכמים ראו חשיבות גדולה להתיר אישה מעגינותה כאשר ניתן להגיע למסקנה הלכתית מבוססת שבעלה אינו בין החיים.
עוֹבְדִין דְּחֹול
מעשים, עיסוקים ואווירה האופייניים לימי חול ושחכמים אסרו לעשותם בשבת, אף שאין בהם כשלעצמם מלאכה האסורה מן התורה. מטרת האיסור היא לשמור על אופייה המיוחד של השבת, כדי שלא יהפוך האדם את יום המנוחה ליום עבודה ועיסוק רגיל. דיני עובדין דחול משתנים לפי סוג הפעולה והנסיבות.
עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן
לפני עשיית המצווה או הפעולה. כלל זה נאמר בעיקר ביחס לברכות המצוות: יש לברך קודם לקיום המצווה, כלומר "עובר לעשייתן". לדוגמה, מברכים "להדליק נר של שבת" קודם ההדלקה, וכן מברכים על מצוות רבות קודם עשייתן. יש מצוות שבהן הברכה נאמרת לאחר תחילת הפעולה או בסמוך אליה, בהתאם לדין המיוחד של אותה מצווה.
עוֹלְלוֹת
אשכולות ענבים קטנים ודלים שאין בהם את המבנה הרגיל של אשכול מלא, ונשארים בכרם לעניים. מצווה זו היא חלק ממתנות העניים שבכרם, יחד עם פרט, שכחה ופאה. התורה ציוותה להשאיר את העוללות לעניים ולא לקחתן לעצמו.
עָרְלָה
פירות הגדלים על אילן בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו. פירות אלו אסורים באכילה ובהנאה. בשנה הרביעית הפירות נקראים "נטע רבעי" ויש להם דינים מיוחדים, ולאחר מכן הפירות מותרים, בכפוף לדיני תרומות ומעשרות ושאר המצוות התלויות בארץ.
עֹשֶׁק
איסור לקחת או לעכב ממון המגיע לאדם אחר, כאשר הממון כבר נמצא בידו של העושק והוא מסרב להשיבו לבעליו. לדוגמה, אדם שלווה כסף או קיבל חפץ לשמירה או לשימוש ומסרב להחזירו כאשר הגיע זמן ההחזרה. העושק הוא מן האיסורים שבין אדם לחברו, והתורה מזהירה במיוחד מפני ניצול מצבו של הזולת.
עֵירוּב חֲצֵרוֹת
תקנת חכמים המאפשרת לדיירים של כמה בתים הפתוחים לחצר משותפת לטלטל חפצים מבתיהם לחצר ומבית לבית, במקרים שבהם ללא עירוב היה הדבר אסור. לצורך העירוב מניחים מזון של כל הדיירים במקום אחד, ובכך נחשבים הדיירים כאילו הם שותפים ברשות אחת. העירוב צריך להיעשות קודם כניסת השבת.
עֵירוּב תַּבְשִׁילִין
תקנת חכמים המאפשרת להכין ביום טוב אוכל לצורך השבת כאשר יום טוב חל בערב שבת. בערב יום טוב מניחים תבשיל ופת או מאכל מתאים המיועדים לשבת, ואומרים את נוסח עירוב תבשילין. באמצעות העירוב נחשב שהתחלת הכנת צורכי השבת נעשתה כבר קודם יום טוב, ועל סמך זה ניתן להמשיך בהכנות לשבת ביום טוב, בהתאם לדיני העירוב.
עֵירוּב תְּחוּמִין
עירוב המאפשר לאדם להרחיב את תחום ההליכה שלו בשבת לכיוון מסוים. אדם המניח מזון שתי סעודות במקום מסוים לפני כניסת השבת, ובכך קונה שם שביתה, יכול למדוד משם אלפיים אמה לכל כיוון בהתאם לדיני עירוב תחומין. השימוש בעירוב מאפשר לעיתים להגיע בשבת למקום שאלמלא העירוב לא היה ניתן להגיע אליו.
עֵרְכָּאוֹת
בתי משפט או מערכות משפט שאינם דנים על פי דיני התורה. כאשר קיימת מחלוקת ממונית בין יהודים, ישנה חשיבות עקרונית לדון בדין תורה בפני בית דין מוסמך, ולא לפנות לערכאות של מערכת משפט שאינה דנה על פי התורה, אלא במקרים ובאופנים שההלכה מתירה או מחייבת.
עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת
יום צום החל בי' בטבת, לזכר תחילת המצור שהטיל נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, מצור שהיה תחילתו של התהליך שהוביל לחורבן בית המקדש הראשון. הצום מתחיל בעלות השחר ונמשך עד צאת הכוכבים. במדינת ישראל נקבע יום זה גם כיום הקדיש הכללי לזכר נספי השואה שמועד פטירתם אינו ידוע.
עִיבּוּר
מונח הלכתי הקשור להוספת זמן או חודש למערכת הלוח, ובעיקר לעיבור השנה ולעיבור החודש. משמעות המונח היא הכנסת דבר נוסף לתוך המסגרת הקיימת כדי להתאים אותה לצורך ההלכתי.
עִיבּוּר הַשָּׁנָה
הוספת חודש לשנה העברית כדי להתאים בין שנת הלבנה לבין עונות השנה ולשמור על חגי ישראל בזמנם. בשנה מעוברת מוסיפים חודש אדר נוסף, וכך פסח נשאר בתקופת האביב. בזמן שהיה בית דין מוסמך, קביעת השנה המעוברת נעשתה על פי שיקולים הלכתיים ואסטרונומיים; בלוח הקבוע הנהוג כיום נקבעו השנים המעוברות מראש.
עִיבּוּר הַחוֹדֶשׁ
קביעת ראש חודש על פי עדות ראיית הירח החדש וקידוש החודש. בזמן שבית הדין היה מקדש את החודש, עדים שראו את הירח החדש היו באים להעיד בפני בית הדין, ובית הדין היה קובע את תחילת החודש. קביעת החודש הייתה בעלת משמעות רחבה לקביעת המועדים.
עִיקָּר וְטָפֵל
כלל בהלכות ברכות הקובע שכאשר אדם אוכל כמה מאכלים יחד, ואחד מהם הוא המאכל המרכזי והשני בא רק כדי ללוותו או להשלים אותו, מברכים על המאכל העיקרי ופוטרים בכך את הטפל. דיני עיקר וטפל מצויים בעיקר בהלכות ברכות, אך יש להם פרטים רבים ותנאים שונים.
עַיִן הָרַע
חשש המוזכר בדברי חז"ל מפני נזק הנגרם לאדם בעקבות התמקדות יתרה של אחרים במעלתו, בעושרו או בהצלחתו. בדברי חז"ל יש התייחסויות שונות לעין הרע, ובמנהג ישראל התפתחו דרכים שונות להימנע מהבלטת הצלחה ועושר שלא לצורך.
עַיִן תַּחַת עַיִן
לשון התורה בפרשת דיני נזיקין: "עין תחת עין". חז"ל פירשו שאין הכוונה להוציא את עינו של המזיק בפועל, אלא לחייבו בתשלום ממוני בהתאם לנזק שנגרם. דין זה הוא אחד המקורות המרכזיים להבנת מערכת תשלומי החובל בחברו.
עִיקַּר הַדִּין
הדין הבסיסי והמחייב על פי ההלכה, להבדיל מחומרות, הידורים ומנהגים שנוספו מעבר לחיוב הבסיסי. כאשר קיימת מחלוקת או כמה דרגות של הידור, משתמשים לעיתים בביטוי "עיקר הדין" כדי לציין את הרמה ההלכתית המינימלית המחייבת.
עוֹלַת רְאִיָּיה
קרבן עולה שהיו מקריבים בבית המקדש בעת העלייה לרגל בשלושת הרגלים. הקרבן קשור למצוות העלייה לרגל ולחובת ההתייצבות לפני ה' במקדש. בניגוד לשלמי חגיגה, בשר קרבן עולה אינו נאכל על ידי בעליו אלא מוקטר כולו על המזבח.
עוֹלַת תָּמִיד
קרבן עולה שהוקרב בבית המקדש בכל יום, בבוקר ובין הערביים. קרבן זה היה חלק מסדר העבודה הקבוע במקדש, והקרבתו מדי יום ביטאה את עבודת ה' התמידית של עם ישראל.
עוֹלַת נְדָבָה
קרבן עולה שאדם מביא מרצונו, אף שאינו חייב להביאו. העולה כולה עולה על המזבח, ואינה נאכלת לבעלים. אדם המביא קרבן זה מבטא בכך רצון להתקרב לה' ולהקדיש את הקרבן כולו לעבודתו.
עֹונֶג שַׁבָּת
מצווה להתענג בשבת באמצעות מאכלים ומשקאות משובחים ובאמצעות דברים המשמחים את האדם, בהתאם ליכולתו ולכבוד השבת. מצוות עונג שבת כוללת את סעודות השבת, מאכלים ומשקאות הראויים לשבת, וכן מנוחה והנאה המתאימות לאופייה של השבת.
עֹונֶג יוֹם טוֹב
החיוב לשמוח ולהתענג בחג באמצעות סעודות ומאכלים טובים, ובפרט בשר ויין בהתאם למנהג וליכולת האדם. מצוות השמחה ביום טוב היא חלק מכבוד החג ומהאופן שבו מציינים את קדושת המועד.
עוֹלַת חוֹבָה
קרבן עולה שאדם חייב להביא מכוח מצווה מסוימת, להבדיל מעולת נדבה. במקרים מסוימים התורה מחייבת אדם להביא קרבן, ובמקרים אחרים הוא רשאי להביא עולה מרצונו.
עִינּוּי
הימנעות מדברים מסוימים לשם קיום מצווה, ובייחוד "עינוי הנפש" ביום הכיפורים. ביום הכיפורים מצווה להתענות, והעינוי כולל איסורים שנקבעו בהלכה, ובראשם אכילה ושתייה, וכן איסורים נוספים כמו רחיצה וסיכה.
עִינּוּי הַדִּין
מצב שבו בית דין או מערכת משפט מתעכבים יתר על המידה בהכרעת דין. חז"ל הזהירו מפני עינוי הדין וחייבו את הדיינים להשתדל לדון את הדין בזריזות ובאחריות, כדי שלא ייגרם עוול לבעלי הדין.
עַמֵּי הָאָרֶץ
כינוי המופיע בדברי חז"ל לאנשים שאינם בקיאים בתורה ובדיניה. משמעות המונח משתנה לפי ההקשר, ואין בהכרח הכוונה לאדם שאינו שומר מצוות. בדיני טומאה, תרומות ומעשרות ובעניינים נוספים השתמשו חז"ל במונח במשמעויות הלכתיות מיוחדות.
עַם הָאָרֶץ
במובנים שונים בדברי חז"ל ובהלכה: אדם שאינו בקי בהלכות או שאינו מקפיד על דינים מסוימים. לעיתים המונח מציין מעמד הלכתי מסוים בענייני טהרות, תרומות ומעשרות, ולכן יש לבחון את משמעותו לפי ההקשר.
עֵדִים
אנשים הכשרים להעיד בבית דין ומוסרים בפני הדיינים עדות על עובדות שראו או ידעו. התורה קובעת תנאים שונים לכשרות עדים, כגון שלא יהיו קרובים לבעלי הדין ושלא יהיו פסולים לעדות מחמת עבירה. בדיני נפשות וממונות יש חשיבות מיוחדת למספר העדים ולאופן מסירת עדותם.
עֵדוּת
מסירת מידע בפני בית דין על עובדות שאדם ראה או יודע עליהן, לצורך בירור דין. דיני עדות כוללים כללים רבים הנוגעים לכשרות העדים, אופן העדות, חקירת העדים ומשקלה של העדות.
עֵד אֶחָד
אדם המעיד לבדו על עובדה מסוימת. בדיני ממונות ובתחומים הלכתיים שונים יש מקרים שבהם עד אחד אינו מספיק כדי לחייב את הנתבע, אך במקרים מסוימים עדותו מתקבלת לעניין מסוים או מחייבת שבועה. הדין תלוי בסוג המקרה ובתחום ההלכתי.
עֵדוּת אִישָּׁה
היתר מיוחד שנקבע בדיני עגונות לקבל במקרים מסוימים עדות של אישה על מות בעלה, אף שבדיני עדות רגילים אישה אינה כשרה לעדות בבית דין. חכמים הקלו בדיני עגונה בתנאים מסוימים כדי למנוע מצב שבו אישה תישאר עגונה ללא יכולת להינשא.
עֵדוּת לְקִידּוּשִׁין
שני עדים כשרים הנדרשים להיות נוכחים בשעת מעשה הקידושין כדי שהקידושין יחולו כדין. העדים צריכים להיות כשרים לעדות ולראות את נתינת הקידושין ואת המעשה הנדרש. ללא עדות כשרה ישנם מצבים שבהם הקידושין אינם חלים.
עֵדוּת הַחוֹדֶשׁ
עדותם של אנשים שראו את מולד הלבנה ובאו בפני בית הדין להעיד על כך. על סמך עדות זו היה בית הדין מקדש את החודש בזמן שהיה קידוש החודש נעשה על פי הראייה.
עוֹל מִצְווֹת
החיובים והמחויבויות המוטלים על יהודי מכוח התורה והמצוות. הביטוי "קבלת עול מצוות" מתאר את קבלת המחויבות לחיות על פי מצוות התורה, ובגיור קבלת עול המצוות היא מרכיב מרכזי בתהליך הגיור.
עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם
קבלת האמונה במלכותו ובייחודו של הקב"ה והכרה בכך שהוא מלך העולם. קריאת שמע מבטאת באופן מרכזי את קבלת עול מלכות שמים, ובפרט בפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
עוֹלַת תָּמִיד
קרבן שהיו מקריבים בבית המקדש מדי יום, בבוקר ובין הערביים, כחלק מסדר העבודה הקבוע. קרבן התמיד היה אחד הקרבנות המרכזיים בעבודת המקדש והיה מוקרב בשם כלל ישראל.
עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה
העצים שהיו מסודרים על המזבח לצורך הבערת האש והקרבת הקרבנות. הכוהנים היו דואגים לכך שאש המזבח תהיה דולקת תמיד, ועל המערכה הונחו העצים שעליהם הוקרבו הקרבנות.
עֲצֵי כְּהוּנָּה
עצים שהיו מביאים לבית המקדש לצורך המערכה שעל המזבח. בתקופות שבהן היה מחסור בעצים נקבעו מועדים מיוחדים שבהם משפחות מסוימות היו מביאות עצים למקדש.
עֲצֶרֶת
כינוי לחג השבועות, וכן כינוי לימים מסוימים שבהם התורה או חז"ל קבעו עצירה והתקהלות. חג השבועות נקרא "עצרת" משום שהוא מסיים ומקשר את תקופת ספירת העומר לחג הפסח.
עֲצֶרֶת שֶׁל חַג
כינוי לשמיני עצרת, היום השמיני הסמוך לחג הסוכות. הוא נחשב חג בפני עצמו, אף שהוא קשור לסוכות, ויש לו דינים מיוחדים כגון שמחת תורה בארץ ישראל.
