מדוע תשובה שאינה נוגעת בשורש החטא אינה מספיקה?
"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יז–יח)
הפסוקים הללו מעוררים תמיהה גדולה. עם ישראל מגיע למצב שבו הוא מכיר בכך שהצרות באו עליו משום שהתרחק מהקב"ה: "הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". לכאורה, זוהי כבר התעוררות לתשובה. אם כן, מדוע מיד לאחר מכן אומר הקב"ה: "ואנכי הסתר אסתיר פני"? מדוע התשובה אינה מספיקה?
רבי עובדיה ספורנו מבאר שהמילים הללו אינן מתארות כלל תשובה של עם ישראל, אלא טענה שלהם. הם אומרים: מאחר שהקב"ה הסתיר פניו מאיתנו וסילק את שכינתו, לכן באו עלינו הצרות, וממילא אין טעם להתפלל או לחזור בתשובה – "אין אלוקי בקרבי"
