גאולה למעשה1תוכן

למה מצפים?

הציפייה לגאולה מלווה את עם ישראל כבר שנים רבות, אך באורח פלא, בדרך כלל מדובר בציפייה מעורפלת למצב עתידי לא מוגדר. מעניין לגלות שאפילו הרמב"ם, המתאפיין בבהירות והגדרות ברורות, מקדיש כמה הלכות לתיאור מצב העולם בגאולה, אך מסכם במילים הבאות: "וכל הדברים האלו, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו".

התוצאה של ערפול זה היא שלמעשה כל אחד מצפה למשהו אחר: יש המצפים לבניין בית המקדש ועבודת הקרבנות, ויש המצפים לקץ המלחמות, יש המצפים לשפע הגשמי, ויש המצפים לשחיטת היצר הרע. חשוב להדגיש שכל "יעודים" אלו יתקיימו כמובן, יחד עם "יעודים" רבים נוספים. אלא שבסופו של דבר מדובר בפרטים, שהם תוצאה של האידיאל הגדול. הגאולה עצמה אינה פרט כזה או אחר, אלא התמשכות נקודה מהותית אחת, שהיא זו שגורמת להתקיימות כל היעודים.

הידיעה למה בדיוק אנו מצפים היא עניין חשוב ונחוץ: כאשר הציפייה שלנו אינה מוגדרת, היא נשארת משהו שאינו בשליטתנו ומחוץ לתחום האחריות שלנו. אך כאשר נדע למה בדיוק אנו מצפים - נגלה להפתעתנו שמימוש הציפייה הוא משהו שנמצא לגמרי בידיים שלנו.

כך נפתחת השיחה:

בהמשך עם המדובר לאחרונה אודות הגאולה האמיתית והשלימה... ואודות הפעולות שצריך כל-אחד-ואחד מישראל לעשות כדי להביא את הגאולה - מתאים להתעכב לבאר את תוכנה של הגאולה, ובזה יקל להבין מה צריך להיות תוכן העבודה הנדרשת בכדי להביא את הגאולה, וכיצד יש להתכונן למצב הגאולה.

או מהי באמת אותה ציפייה ערטילאית? מה ההגדרה המדויקת של הגאולה העתידה? וכיצד מימושה תלוי לגמרי במעשים שלנו?

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במילה המתארת את המצב לו אנו מצפים:

תוכנו של כל דבר מתבטא בשמו. כן הוא גם בנוגע להגאולה - ניתן לקבל מושג מתוכנה על-ידי התבוננות בפירוש שמה - "גאולה".

נרחיב מעט בנקודה זו: במכתב "ייחודי" של הרבי, המופיע במקורות לשיחה, הוא מסביר באריכות כיצד שמו של כל דבר מבטא את מהותו. ההוכחה הבסיסית לכך היא, מכך שאדם הראשון העניק לכל בריה שם המתאים לאופייה. אך מלבד זאת, יש מקורות רבים בתורה ובחז"ל, המצביעים על כך שאפשר למצוא בשם משמעות, למרות שלא הייתה כוונה כזו בשעת קריאת השם. כך לדוגמא טען עשו על יעקב אחיו, ששמו "יעקב" מלמד על מהותו - שהוא פועל במרמה. וכך גם מובא בספר שמואל לגבי אדם בשם "נבל", שאכן התנהג בצורה בזויה.

ואם לא די בכך, בחז"ל מובא ששמו של האדם אף יכול להשפיע על מהותו לטובה או לרעה, ולכן יש להקפיד על נתינת שמות בעלי משמעות חיובית בלבד.

בכל אופן אנו רואים שכל שם שניתן לאדם או לעניין מסוים, קשור בצורה מובהקת למהותו הפנימית של נשוא השם. ואם כך, גם השם "גאולה" מבטא את הנקודה המהותית שמאפיינת אותה. בהתאם לכך נדייק להלן במשמעות המילה "גאולה" ונמצא כיצד היא מלמדת אותנו למה אנו מצפים.

השם המפורש

לפני שנתקדם אל הביאור, ניתן לכאורה להקשות על עצם הנחת היסוד: הרי השם "גאולה" אינו יחידי, וישנם במקביל ארבע לשונות של גאולה. כיצד אם כן אנו קובעים שדווקא השם "גאולה" הוא המלמד על מהותה?

הרבי מתייחס לכך ומסביר שבפועל, השם "גאולה" הוא המשמש אצל כל עם ישראל להגדרת המצב. עובדה זו אינה במקרה כמובן, אלא בגלל שיש משהו ייחודי בשם זה:

וזה הגאולה מצוין בתורה בכינויים שונים. החל מד' הלשונות של גאולה בכתוב: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", והלשון החמישי – "והבאתי". ואף-על-פי ששונות כל לשונות אלו הוא התוכן הכללי דיציאה מגלות, שנוי עליו בלשון "גאולה".

ויש-לומר שבגלל מעלה זו נקראת (כל גאולה, ובמיוחד – הגאולה האמיתית והשלימה (בפי כל ישראל)) בשם "גאולה" (סתם) [דוקא הגאולה האחרונה, היא הגאולה האמיתית והשלימה (בה"א הידיעה)], כיון שמלה זו (גאולה) מבטאת את התוכן דהגאולה האמיתית והשלימה.

ניתן להוסיף על הדברים, שגם כאשר חז"ל מונים את ארבעת הלשונות, הם מכנים אותם "ארבע לשונות של גאולה". זאת למרות שהכינוי "גאלתי" הוא רק אחד מתוך הארבע, ובעיקרון היה אפשר לומר גם "ארבע לשונות של הצלה" וכדומה. מכך אנו לומדים שאכן השם "גאולה" הוא "השם המפורש" המבטא את מהותה הפנימית של הפעולה, וכל שאר השמות הם רק כינויים המבטאים פרטים נוספים.

גולה על ראשה

כאשר נתבונן במשמעותה של המילה "גאולה", ניווכח בעניין מפתיע במיוחד, ובלשונו של הרבי:

במלה "גאולה" רואים דבר פלא: "גאולה" הם אותן אותיות ד"גולה" (גולה) אלא בתוספת אל"ף!

וכדאיתא במדרש שבמלה "גולה" (ו"גולה על ראשה") "ישנם שני פירושים": "חד אמר אין, חד אמר גולה (לשון גלות) וחד אמר גאולה".

המדרש מתבסס על נבואת זכריה, בה ראה "מנורת זהב וגולה על ראשה". בהמשך הפסוקים ישנו הסבר למראה, בו נאמר לזכריה שמנורת הזהב מסמלת את עם ישראל.

אך מה פשרה של אותה "גולה" שעל ראשה? על כך לא נאמר דבר במפורש.

המדרש מסביר שאותה "גולה" שעל ראש המנורה מסמלת את הקב"ה השוכן על עמו, אלא שישנה מחלוקת בין שני אמוראים מדוע הקב"ה מכונה בשם זה: לדעה אחת, המילה "גולה" היא מלשון גלות, והדבר מסמל את העובדה שגם הקב"ה יורד לגלות עם בני ישראל. ואילו לדעת השניה, המילה "גולה" היא מלשון גאולה, והיא מסמלת את הופעת הקב"ה במטרה לגאול את בני ישראל מהגלות.

בכל אופן אנו נוכחים לראות שה"גולה" וה"גאולה" מורכבים מאותיות זהות לחלוטין, ומה שהופך את ה"גולה" ל"גאולה" היא בסך הכל אות א' יחידה ובודדת.

הרבי מצטט את דבריו של אדמו"ר הזקן בנידון, המסביר שהאות א' מסמלת את הקב"ה: בלשון הקודש המילה "אלוף" מבטאת מנהיגות ושלטון, ובהתאם לכך מכונה הקב"ה, מנהיג העולם, בשם "אלופו של עולם". לאור זאת, התוספת שהתרחשה בגאולה על פני הגולה (הגלות) היא בהתגלות נוכחותו של הקב"ה, שבזמן הגלות היא מוסתרת ונעלמת, ובגאולה תהיה נוכחת וגלויה:

וידוע הביאור בזה, ש"תוספת האל"ף שעל ידו נעשה מבחינת גולה בחינת גאולה" קאי [–מתייחס] על האל"ף ד"אלופו של עולם".

הסבר זה שופך אור גם על אופן הבאת הגאולה: כיוון שהתוספת של הגאולה על פני הגלות היא בכך שהנוכחות האלוקית תהיה קיימת בצורה גלויה, הרי מימוש של "יעוד" זה תלוי בפעולות שלנו בזמן הגלות. בכל קיום מצווה אנו מחברים את החפץ הגשמי בו נעשית המצווה אל שורשו הרוחני ומגלים בו את נוכחותו של הקב"ה. וכך, מצווה אחרי מצווה, אנו מכניסים את האל"ף לתוך הגולה ומתחילים גאולה, כדברי של הרבי:

ועל-ידי עבודתו של יהודי בגלות "להכניס" (להמשיך ולגלות) את האל"ף דאלופו של עולם בגלות, נעשה מ"גולה" – "גאולה".

הסבר זה שופך אור על שתי הדעות במדרש שהובא קודם: לפי שתי הדעות, המילה "גולה" נקראת את הקב"ה שנמצא עם בני ישראל גם בזמן הגלות. אלא שהדעה הראשונה מתייחסת לשלב בו הנוכחות האלוקית עדיין נסתרת ונעלמת, ואילו הדעה השניה מתייחסת לשלב בו הנוכחות האלוקית כבר גלויה.

ללא שינוי

אלא שהצגת הדברים בצורה כזו, מעוררת תמיהה עצומה: האם אכן ההבדל בין הגלות לגאולה הוא פעוט כל כך, עד שאפשר למצות אותו בהוספת אות אחת בלבד?

לכאורה, הרי מדובר בשינוי דרמטי של העולם כולו, שיתהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה. כל אחד מיועדי הגאולה כשלעצמו הוא רעידת אדמה, ושילובם יחד הוא הפיכה של ממש. ההיגיון אומר שאין אפשרות להשוות בשום צורה בין מצב העולם בזמן הגלות למצב העולם בגאולה. כיצד אם כן ניתן לומר שהגאולה היא בסך הכל שלב מתקדם של ה"גולה"?

הרבי מציג את השאלה תוך שהוא מתבסס על דיוק באותיות:

ולכאורה אינו מובן: גאולה היא היפך הגמור דגלות. ואם-כן, היתכן שתיבת "גאולה" כוללת בתוכה את תיבת "גולה" (גלות), ויתירה מזה: גאולה מורכבת (ונעשית) דוקא מתיבת גולה, על ידי שרוב האותיות ד"גאולה" הינן בעצם "גולה", וההוספה היא רק באל"ף יחידה? וגם ראש התיבה (דגאולה) נשאר הגימ"ל ד"גולה"?

כלומר, העובדה שבמילה "גאולה" נשארת כפי שהיא גם אחרי הוספת האות א', מבטאת לכאורה את העובדה שגם בגאולה – מבנה העולם יישאר כפי שהוא, ללא שינוי במסגרת הכללית. האות א', המסמלת את ההתגלות האלוקית, משתלבת בתוך המילה ומתקנת אותה, ובסופו של דבר כל המילה מתהפכת מגולה לגאולה, ונשארת כפי שהיא, בדיוק באותו סדר.

עיקרון זה מודגש גם בכך שהאות הפותחת את המילה נשארת אותה אות: לפי הקבלה, יש חשיבות מיוחדת לאות הפותחת כל מילה, והיא נחשבת מקור השפע הרוחני של המילה כולה (וזה גם הסוד מאחורי השימוש בראשי תיבות, שאינם רק קיצור סתמי, אלא שימוש באותיות העיקריות של המילה). לאור זאת, אילו האות א' היתה מוצבת בראש המילה ומחליפה את האות הראשונה ג', היה הדבר מלמד שיש כאן הנהגה חדשה ושינוי דרמטי. אך בפועל, הפתיחה נשארת באות ג', והאות החדשה – א' – רק נכנסת אחריה בין שאר האותיות.

השאלה המתעוררת מכך היא: האם הגאולה היא שינוי מינורי כל כך? מדוע היא מתבטאת בצורה שולית וצדדית שכזו?

מתברר שאנחנו באמת לא מבינים מה מצפה לנו בגאולה:

הלצה היהודי מספר על דרשן שהגיע לעיירה יהודית ובישר אצל התושבים את האמונה בביאת המשיח. אחד הכפריים חזר לביתו בהתלהבות וסיפר לאשתו כי הרב אמר שהמשיח עתיד להגיע ולקחת אותנו לירושלים, וכך ניפטר מגזירות הפריץ ופרעות האנטישמיים. אך אשתו היתה פחות נלהבת ושאלה: אולי אפשר לבקש שהמשיח יקח את הפריץ והאנטישמיים, ואנו נישאר כאן בבתינו?...

אגדה זו מאפיינת את אופן הציפייה הרווחת לגאולה: השגרה היום-יומית שוחקת ומעייפת, ואנו כמהים לברוח למקום אחר, אוטופי וחלומי. אנו מניחים ולעיתים מייחלים שהגאולה תהיה התגלות מחודשת שתיצור עולם חדש.

הבעיה בתפיסה זו היא, שכך הגאולה הופכת למשהו שכלל אינו תלוי בידינו. לפי גישה זו, אנו יכולים לכל היותר להתפלל ולהוסיף במעשים טובים, בכדי לנסות לרצות את הקב"ה, ויתכן שאם נעשה את רצונו הוא יתרצה גם לעשות את רצוננו. אבל בסופו של דבר, כך אנו סבורים בטעות, הבאת הגאולה אינה תוצאה ישירה של המעשים שלנו ולכן אין לנו השפעה חד משמעית עליה.

גישה זו היא טעות ביסודה: הגאולה אינה בריאה לעולם אחר, אלא מעבר למצב תודעתי שלמעשה קיים גם כעת. תפקידנו הוא לגלות את נוכחותו של הקב"ה בעולם, וכך אנו פועלים את הגאולה בידיים שלנו. קיום המצוות לא נועד רק "לרצות את הקב"ה". באמצעות כל מצווה אנו מגלים את נוכחותו ומתחילים גאולה בפועל.

הגאולה השלימה לא תבטל את מסגרת העולם. כל המעטפת תישאר כמו שהיא כיום. החידוש יהיה בנקודה הפנימית: בזמן הגלות נוכחותו של הקב"ה מוסתרת על ידי החומר הגשמי. כתוצאה מכך באים כל המאפיינים השליליים של העולם: חטאים, מחלות, צרות ומלחמות. כאשר נוכחותו של הקב"ה תהיה מוחשית וברורה, יאבד החומר את חשיבותו. במקום לרדוף אחרי גשמיות, נהיה ממוקדים אך ורק באמת האלוקית. התוצאה הטבעית של זה תהיה שפע גשמי רב, וביטול כל הסבל והצרות.

הרבי מרחיב בנקודה זו ומפרט מהי משמעותה של הגאולה:

גאולה אין פירושה, שעל-ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיה (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה חס-ושלום, אלא) משוחררת.

והמעלה והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים חס-ושלום "אבודים" בגלות, לא יישארו שום ענין בגלות. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת) – יגאלו.

הגאולה תהיה גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל-אחד-ואחד מאתנו וכלל ישראל – "בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו", וגם הלקח שניתן להם – "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות.

הגאולה משחררת כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל-אחד-ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שמתבטל מצבם הגלותי: שמתבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית, והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

יש כאן צפירת הרגעה חשובה לכל החוששים כי בבוא הגאולה כולם "ישתנו", והם יפסידו את כל ההישגים שצברו בעמל רב. מתברר שהגאולה לא תבטל את מסגרת העולם. כל המערכות הקיימות יישמרו וימשיכו להתנהל כסדרן. השינוי המהותי יהיה רק בהיבט הרוחני.

הקשיים והאתגרים שהשפיעו בעינינו יתבטלו. נהיה משוחררים משעבוד לחומריות. היצר לא ינסה למשוך אותנו להבלי העולם. ובמקביל, לא נהיה מופעלים יותר משום טראומות-עבר, מצוקות נפשיות, קנאה או שנאה. מה שיניע אותנו יהיו אך ורק שאיפות רוחניות טהורות. מצב חיים שכזה יתקבל בברכה על ידי כל אדם באשר הוא.

אות אחת

כעת נוכל להבין מדוע החידוש של הגאולה מתבטא רק בהוספת האות א' לתוך המילה "גולה":

לאמיתו של דבר, הנוכחות של הקב"ה קיימת גם כיום בעולם, אלא שהיא מוסתרת מאחורי הרדידים של הגשמיות והחומריות. המשימה שלנו אינה לבטל את העולם, אלא בסך הכל להסיר את המסך ולגלות את האמת שמסתתרת מאחוריו.

עיקרון זה נרמז בכך שהמסגרת של המילה "גולה" נשארת כפי שהיא ללא שינוי, וגם האות א' מתחברת לתוכה. הדבר מסמל את העובדה שהעולם ימשיך על תבניתו המוכרת ללא שינוי, אלא שהוא יפעל במתכונת חדשה ורוחנית.

נקרא את הדברים בלשונו של הרבי:

על-פי-זה מובן מדוע תיבת "גאולה" כוללת את תיבת "גולה", אבל – בתוספת אל"ף. על-ידי-זה שמגלים בכל הענינים ד"גולה" את האל"ף דאלופו של עולם – מסירים את ההעלם והסתר בעניני הגלות המכסים על מציאותה ותכליתה האמיתית, מגלים את אלופו של עולם שבה... כך שמ"גולה" נעשה "גאולה".

זה הסוד מאחורי המילה "גאולה", שמלמדת אותנו למה בדיוק אנו מייחלים, ובעיקר, כיצד זה לגמרי בידיים שלנו: איננו מצפים להתערבות חיצונית שתחלץ אותנו מהעולם המשעמם, אלא להבאת העולם עצמו אל תיקונו. זה תלוי לגמרי בנו.

תפקידנו הוא לפעול לגילוי נוכחותו של הקב"ה בעולם. את זאת ביכולתנו לעשות באין ספור דרכים: בלימוד תורה ובקיום מצוות אישיים, בהתחזקות באמונה וראיית השגחה פרטית בכל התרחשות, כך אנו מחזירים את האות א' לתוך העולם והופכים אותו לעולם של גאולה.