אלול וראש השנה27תכנים

אייכה, השאלה הנצחית  

השיח הראשון בעולם, בין הקב"ה לאדם, נפתח בשאלה בת מילה אחת: "אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט). זוהי שאלה מוזרה למדי עבור מי שהכל גלוי לפניו. גם תשובתו של האדם נראית משונה. לכאורה, תשובתו צריכה הייתה להיות: "כאן בין הענפים בתוך עץ הגן", או משהו דומה. אך לא כך הוא ענה. אדם הראשון ענה: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (שם, י). אדם הראשון כביכול אומר לקב"ה: אתה יודע היכן אני, ובוודאי אתה שואל מדוע אני שם. לכאורה, מדובר בתשובה ילדותית. אם אדם הראשון יודע שהסתתרות לא תועיל לו, מדוע הוא עושה כן בכל זאת?  

חסידי חב"ד מספרים, כי כאשר אדמו"ר הראשון, בעל ה"תניא", היה כלוא בבית הסוהר בפטרבורג, נכנס אליו אחד מראשי החוקרים. הלה היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה, והשניים ניהלו שיחה ארוכה בנושאים שונים. בשלב מסויים שאל החוקר את האדמו"ר: "מה פירוש הפסוק 'וַיִּקְרָא ה' אֱ–לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה', וכי לא ידע הקב"ה היכן הוא האדם?!" אמר לו האדמו"ר: "האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית, וממילא רלוונטית בכל זמן, בכל דור ולכל אדם?" השיב לו החוקר: "כן, אני מאמין בזה". אמר לו האדמו"ר: "אם כך, פירוש הפסוק הוא שבכל זמן קורא ה' לכל אדם ואומר לו: 'אַיֶּכָּה? היכן אתה בעולם?!'". 

לכולנו נקצבו ימים ושנים כדי שבכל אחד מהם נעשה טוב. אנו נדרשים להתבונן ולבחון היכן אנו בעולמנו, במסע ההתקדמות אליו יצאנו. השנים חולפות, אך מה עשינו באותן השנים? האם היטבנו בהן למישהו? האם היטבנו בהן לעולם? השאלה "אַיֶּכָּה" אינה מכוונת למישור הגיאוגרפי אלא למישור התודעתי. הקב"ה שואל כל אדם "אַיֶּכָּה". הקב"ה מחפש את האדם, אך האדם בורח. נדמה לו שהפתרון הוא להתחבא מפני א–להים, אך בפועל השאלה ממשיכה להדהד בלבו כל הזמן.  

חז"ל בפרקי אבות (ו, ב) אמרו כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". בספר "תולדות יעקב יוסף" (ראה, א) מציג ר' יעקב יוסף מפולנאה את שאלת רבו, הבעש"ט, על דברי משנה זו – האם מישהו בכלל שומע את אותה בת קול? ואם התשובה היא "לא", אז מה טעם יש בהכרזה זו? והוא עונה: בת הקול דופקת על פתחי לבבנו. ממנה באים המחשבות והרהורי התשובה. בת הקול מכרזת בתוכנו, אבל לאדם ישנה האפשרות להתעלם ולא לשמוע. או אז אנו עושים את התורה לעלובה. מי שפותח את לבבו, הוא שזוכה לשמוע את בת הקול. בת הקול דופקת בכל עת, אולם האפשרות להתעלם ממנה גורמת לה שלא להישמע כלל.  

אדם הראשון מתחבא בתוך עץ הגן כי הוא ירא. גם אנשים גדולים כיונה הנביא חשבו שאפשר לברוח מה'. חז"ל אומרים כי יונה חשב שאם יצא מארץ ישראל לא תשרה עליו רוח נבואה ואז הוא יוכל להתעלם מהשליחות שהוטלה עליו (מכילתא, בא). ניתן ללמד זכות על יונה הנביא ולהגיד שעשה זאת למען עם ישראל, אך עדיין התמיהה עליו במקומה עומדת: וכי באמת חשב שיוכל לברוח מהקב"ה? אין לנו אלא להסביר כי הבריחה היא תגובה אנושית. לאדם קשה להתמודד עם האמת הא–להית המובהקת. העמידה מול המציאות הכואבת, היא לא פעם מעבר לכוחותיו. במקרים שכאלה הוא עלול לעשות פעולות ילדותיות כמו, לדוגמה, להסתתר. אלו הפתרונות שהאדם נותן לעצמו.  

מבחן הנאמנות העצמית 

החטא החמור ביותר הוא פשע הבגידה; כך במישור הלאומי וכך גם ברובד המשפחתי. בגידה היא חוסר נאמנות שמביאה לפירוד והתרחקות. בדרך כלל בגידה מביאה בעקבותיה גם בריחה והסתתרות. המילה "אמן" היא ראשי תיבות של "אל מלך נאמן". בכל פעם שאנו אומרים "אמן" אנו מעידים על נאמנות לקב"ה. אולם מה בנוגע לנאמנות שלנו לעצמנו? 

אנו עומדים רגע לפני ראש השנה, ועניינו של יום רמוז במילים הפותחות את פרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית" (דברים כט, ט-יא). "היום" זהו ראש השנה, וביום הזה כולנו נתייצב למבחן הנאמנות העצמית והנאמנות לא-להים. עד למשפט, הטבע האנושי מכתיב לנו בריחה מפני ה', כדברי הנביא ישעיה (ב, כא) על יום ה': "לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים, מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ".  

הדרישה למיצוי עצמי 

בימים אלו, השאלה "מה לעשות?" מנקרת בראשי רבים מאתנו. מחד גיסא, אי אפשר לברוח מה'. מאידך, לא ברור מה כן ניתן לעשות לפני הגעת יום הדין. דומה כי ניתן למצוא תשובה בדברים אותם אומר הנביא צפניה (ב, ג): "בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'". במילים אחרות, במקום להתחבא בצורה ילדותית וחסרת תועלת, ניתן למצוא מסתור אמיתי בבקשת צדק וענווה. בקשת ענווה פירושה התבטלות כלפי רצון ה'. להתבטל אין פירושו לעשות מעצמך אפס. אדרבה, הקב"ה נתן לאדם כוחות כדי לפעול. ענווה אמתית באה לידי ביטוי בכך שהאדם שואל את עצמו "אַיֶּכָּה". לאמור: מי אתה? אילו כוחות יש בך? מה אתה עושה איתם? גם כלפי הקב"ה אסור לאדם לומר על עצמו כי הוא לא כלום. הקב"ה הוא אין-סוף, וממילא אי אפשר להעריך שום דבר ושום אדם ביחס אליו. הדבר היחיד שהאדם נדרש לעשות, הוא למצות את היכולות שה' טבע וגנז בתוכו. זוהי ענווה והתבטלות אמתית. 

נמצא שהשאלה שבימים אלו כל אחד צריך לשאול את עצמו היא: "מה רצונו של ה' ממני?". לא מעם ישראל באופן כללי, לא מאנשים אחרים, אלא ממך באופן פרטי. שאלה זו הופכת לנוקבת במיוחד כשמדובר באנשים, בחורים, שהחליטו להקדיש זמן ללימוד תורה עבור עם ישראל. בחירה זו הופכת את כל מי שבחר בה לחלק מקבוצה נבחרת שיש ממנה תביעות. זה לא משנה אם אתה עדיין תלמיד או שאתה כבר בוגר של הישיבה. החינוך לעיסוק בתורה מחייב אותך לכל אורך ימיך.  

בריחה אל כלל ישראל 

מצאנו אצל צפניה, בפסוקים שהוזכרו, ביטוי נוסף: "בקשו צדק" (שם). מה פירוש "לבקש צדק"? מידי שנה, לקראת הימים הנוראים, מזכירים בישיבות את דברי הזוהר הקדוש (ח"א סט, ב) לפיהם עצה טובה לאדם לצאת זכאי בימי הדין, לכלול עצמו עם הציבור, שעל ידי כך הוא לא יבלוט. הזוהר מביא סימוכין מפסוק במלכים ב (ד, יג): "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". יש אנשים החושבים שלא להתבלט בימים שלפני ראש השנה פירושו להתחבא. הם נמנעים מלעלות לתורה בימים אלו כדי ששמם לא יוזכר ואוחזים בעוד מנהגים אחרים של הבל ושטות. האמת היא שאדרבה, יש לנהוג באופן הפוך לגמרי. הדבר רמוז גם בפרשת השבוע שלנו (דברים כט, יז-יח): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה".  

לאדם היו כמה שדות צפופים, אולם הוא רצה להשקות רק אחד מהם. הסתבר לו שהוא לא יכול לעשות זאת, מאחר שבקרקע ישנן תעלות מהן המים זורמים לכל השדות. נמצא שלא רק השדה הצמא מקבל מים, אלא גם השדות הרוויים. כך אומר לעצמו אדם החושב כי יוכל להמשיך ולאחוז בחטאיו, תוך שהוא "מסתתר" בתוך כלל ישראל. מאחר שאני חלק מהכלל, כך הוא חושב, הרי ש"שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך", גם אם אמשיך להיות "שורש פורה ראש ולענה". על כך הקב"ה עונה: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ" (שם, יט). 

אז למה מתכוון הזוהר הקדוש? הזוהר מציע לנצל את תכונת ההתפשטות של עם ישראל כדי לצאת זכאים בדין. במקום להתכווץ יש להתפשט, להתרחב, לעשות וליצור. הזוהר מביא מאמר נוסף על "אלה שצווחים ככלבים בלי בושה ואומרים הב הב. הב לנו מזוני, הב לנו סליחה וכפרה וחיים" (תיקוני זהר כב, א). אנשים היודעים לבקש רק על עצמם משולים לכלבים. לכאורה, כוונת הזוהר אינה ברורה, הרי אנו בשר ודם ואנו זקוקים לעזרה גשמית. אפילו בתפילת "אבינו מלכנו" אנו מבקשים על פרנסה, שובע וחיים. אם כן – מה הפשט בדבריו של הזוהר בנוגע למבקשים? 

התשובה היא שאין קושי ואין סתירה. הגר"א כותב ("שנות אליהו" על מסכת ברכות ה, א) שצריך לבקש בקשות, אבל רק על כלל ישראל. השכינה מופיעה בעם ישראל, וכל אחד ואחד הוא חלק ממנה. כך נאמר גם במשנה (סנהדרין ו, ה): "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? כביכול קַלנִי מראשי, קלני מזרועי". כל צער של יהודי הוא צער השכינה, ומאידך, כשליהודי טוב, טוב גם לשכינה. אנו גורמים להופעת שכינה בעולם בכל קיום מצווה ובכל לימוד תורה. הואיל וכל טוב של היחיד משפיע על השכינה, נמצא שכל אחד צריך לבקש על עם ישראל. כך היחיד זוכה לשפע של טוב ועִמו גם הכלל. נמצא שפירוש דברי הזוהר הוא: בקשו שלעם ישראל יהיה טוב כדי שמתוך כך יהיה טוב גם לפרט בגשמיות וברוחניות, וכך גם יעשה תיקון השכינה. אלו דברי הנביא במילים "בקשו צדק". לבקש צדק על מנת להיטיב עם יהודי באמת, לא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא מתוך הבנה שכך גם לשכינה וגם לקב"ה, כביכול, יהיה יותר טוב. זו הסיבה בגללה ה"אור שמח" (פרשת צו) קובע שיש להרבות צדקה בימים אלו. אנחנו לא יודעים עד כמה רבה ההשפעה של מעשינו הטובים. 

עוצמת הביטוי האנושי מונחת בעמל התורה 

מלבד הצדק והענווה, יש עוד מחבוא טוב ויעיל מקודמיו. באחד משיריו כותב ר' שלמה אבן גבירול: "אברח ממך – אליך, אסתר מחמתך בצילך". הבריחה האמתית הינה ההתקרבות לה'. זהו סודו של אלול. "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שה"ש ו, ג). אני לדודי ומתוך כך דודי לי. הפיתרון ל"אַיֶּכָּה" הוא התקרבות מתוך אהבה, כשממילא הענווה והצדק כלולים בה. מהי האהבה הכי גדולה לה', וכיצד מביאים אותה לידי ביטוי? אומרת התורה: "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית" (שמות לד, כז). על פסוק זה דורשים חז"ל דרשה נפלאה (תנחומא נח, ג): 

לא כתב הקב"ה בתורה "למען הדברים האלה" ולא "בעבור הדברים האלה" ולא "בגלל הדברים" אלא "על פי הדברים האלה", זו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך, שנאמר (ישעיה ט, א): "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" – אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבא: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית…  

והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו: נעשה ונשמע – מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט. אלא אמר להן: על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".  

ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (שם, ו). ואי זה? זה תלמוד שהוא על הלב, הוי אומר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (שם, ז) זו תלמוד שצריך שנון. ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שנייה: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" (שם יא, יג-יד) – זה מתן שכר עוסקי מצות, שאין עוסקין בתלמוד, ובפרשה שנייה כתיב בה: "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" ולא כתב: "בכל מאדכם" – ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה. ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ט, א): "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" – אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה!  

דבקות פירושה אהבת ה', לימוד תורה שבעל פה בכל רגע, בכל שעה, בכל רגע, בכל "סדר" ובכל יום. הקב"ה מדבר אלינו ואנו אליו. כשאדם נמצא רחוק מביתו והוא מקבל מכתב מאשתו, הוא קורא כל מילה וחוזר וקורא. קיבלנו מכתב א–להי חרות על הלוחות. אנו רוצים לעסוק בו, לחזור עליו. זו האהבה וזה המחסה הטוב ביותר. בקשו שיהיה טוב לעם ישראל בגשמיות וברוחניות. בקשו אהבה להקב"ה ומתוך כך גם אנו נהיה נאהבים.