וילך משה – כשהמנהיג הגדול יורד אל העם
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א)
יש כאן לשון מיוחדת שאינה מצויה בשאר התורה. בדרך כלל, כאשר משה רבנו מבקש לדבר עם ישראל, התורה מספרת שהוא מקהיל את העם אליו. ואילו כאן נאמר: "וילך משה" – משה הוא זה שהולך אל העם.
רש"ר הירש מבאר שהדבר קשור באופן עמוק למעמדו של משה באותו רגע. עד עתה דיבר משה אל ישראל בשליחותו של הקב"ה, ולכן היה זה טבעי שהוא יקהל את העם אליו כדי למסור להם את דבר ה'. אולם כעת, לאחר שכבר השלים את שליחותו ומסר לעם את הברכות, הקללות ואת דברי התורה, הוא פונה לדברים הקשורים בעיקר אליו ולשעת פטירתו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". בשלב זה משה כבר אינו מתייצב לפני העם כשליח המוסר להם את דבר ה', אלא כאדם העומד להיפרד מהם.
וזוהי גדולתו של משה רבנו: דווקא ברגע הנשגב הזה, כשהוא יכול היה לעמוד במרכז ולכנס את כולם אליו, הוא עושה את ההפך – הוא הולך אליהם. רש"ר הירש רואה בכך ביטוי נוסף לענוותנותו של משה, שהיה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). לאחר שהשלים את תפקידו כמנהיג וכשליח ה', הוא יורד אל העם בפשטות, כשווה בין שווים, כדי להיפרד מהם. נמצא שדווקא המילה הקטנה "וילך" מגלה לנו שיעור גדול בענווה: אדם גדול באמת אינו זקוק לכך שהכול יבואו אליו; הוא יודע גם ללכת אל הזולת.