מהות התפילה והכוונה בה15תכנים

עיקרה של התפילה הוא כוונת הלב. חז"ל אמרו שהמתפלל צריך לכוון את לבו, ולפנות בתפילתו כלפי שמים מתוך הכרה שהוא עומד לפני הקב"ה. התפילה אינה רק אמירת מילים, אלא עבודה פנימית של הלב, וכפי שאמרו חז"ל על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" – "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה" [1].

התפילה נתקנה כנגד הקרבנות, ולכן גם בה נדרשת כוונה ראויה. כשם שבקרבן מחשבה שאינה ראויה עלולה לפגום בעבודה, כך גם בתפילה על האדם להשתדל להסיר מחשבות זרות ולהתרכז בעמידתו לפני ה' [2].

עם זאת, יש שכתבו שאף אם אדם לא הצליח לכוון כראוי, אין לומר בהכרח שתפילתו בטלה. מאחר שהתפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד, וכשם שקרבן העומד בסתמא נחשב לשמה, כך גם לתפילה יש תוקף מסוים אף כאשר הכוונה אינה שלמה [3].

מעלת התפילה תלויה במידה רבה בכוונת המתפלל, וככל שהוא מפנה את לבו יותר אל הקב"ה כך תפילתו ראויה ומתקבלת יותר. עבודת התפילה מחייבת את האדם להסיר מלבו את הטרדות והמחשבות בענייני העולם ולשעבד את מחשבתו לעבודת ה'. אף נרמז שמהותה של התפילה קשורה ל"בכוונת הלב", שכן ללא תחינה ופנייה פנימית לבורא חסר מעיקר עניינה של התפילה [4].

חומרת התפילה ללא כוונה נובעת מכך שהאדם עומד לפני הקב"ה ואומר בפיו דברי תפילה, בעוד מחשבתו נמצאת במקום אחר. אין ראוי שאדם יבקש שתפילתו והגיון לבו יהיו רצויים לפני ה', כאשר למעשה לבו כלל לא היה שותף לדברים שאמר בפיו [5].

גם הפסוק "יען כי נגש העם הזה בשפתיו וכבדוני בפיו ולבו רחק ממני" מלמד על החיסרון הגדול שבעבודת ה' הנעשית בפה בלבד ללא שיתוף הלב. על כן הזהירו רבותינו מאוד שלא להפוך את התפילה לאמירה חיצונית של מילים בלבד, אלא להשתדל לעמוד לפני הקב"ה ביראה, בתשומת לב ובכוונה [6].

נמצא שעיקר עבודת התפילה היא חיבור הדיבור עם הלב: לעמוד לפני הקב"ה, להבין ככל האפשר את הנאמר, להסיר מחשבות זרות ולכוון באמת לפנות אליו. זוהי משמעותה של התפילה כ"עבודה שבלב".

[1] ברכות לד ע"ב; ברכות לא ע"ב; תענית ב ע"א.

[2] טור, אורח חיים, סימן צח.

[3] שבלי הלקט, סימן יז, בשם רבי יעקב מגוירצבורק.

[4] אבודרהם, עמ' ריב–ריד, בשם רבי אברהם ב"ר יצחק אב בית דין.

[5] חובת הלבבות, שער חשבון הנפש, פרק ג, העניין התשיעי.

[6] ספר חרדים, פרק א, מצוות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום, אות יז; ישעיה כט, יג; רד"ק שם.